אחרי 738 ימים בגיהינום, 48 אחים ואחות יקרים שלנו חוזרים הביתה, ויחד איתם חוזר האוויר לריאות והתקווה לעתיד טוב יותר. הספורט הישראלי בכלל, והכדורגל שלנו בפרט, לקחו תחת חסותם מהרגע הראשון את משפחות החטופים (כמו גם של הנרצחים והנופלים) ודאגו להזכיר ולחבק את המשפחות של אלו שהקריבו את היקר מכל למען כולנו.
שניים מהפרצופים הבולטים ביציעי הכדורגל שלנו בשנתיים האחרונות היו גלי וזיו ברמן, תאומים בני 27 מכפר עזה, שנחטפו משכונת דור צעיר בקיבוץ באותו יום נורא. גלי התעקש ב-7 באוקטובר לצאת אל ביתה של אמילי דמארי כדי לשמור עליה ברגעים הבלתי אפשריים שמחבלים ארורים השתלטו על המקום. אמילי, שחזרה הביתה מהשבי אחרי 471 ימים ומאז נלחמת למען גלי וזיו כל יום, כתבה: "גלי, חבר אמת שלי, אתה הגעת אליי בשבת השחורה ההיא ועמדת לצידי כשחשבתי שהסוף מגיע. את המעשה הזה אני לא אשכח לעולם. הכאב עמוק על זה שאני יצאתי ואתה עדיין שם".
שבועיים לאחר השחרור של אמילי היא שלחה מסר גם לקהל, מסר שהוקרן על המסכים באצטדיון בלומפילד רגע לפני המשחק מול בית"ר ירושלים: "אחים שלי ליציע, שחקני מכבי תל אביב וההנהלה, אני רוצה להגיד לכם תודה רבה על כל מה שעשיתם למען שחרורי. יש לנו עדיין את גלי וזיו ברמן ושאר החטופים שנמצאים בעזה. תרעידו את בלומפילד, שישמעו אתכם עד עזה".
בביטוי הזה, "אחים שלי ליציע", מתנקז כל כך הרבה: אנשים שונים, בגילים אחרים, עם דעות מגוונות, מתאחדים להם סביב חולצה וסמל וככה הופכים למשפחה בלי להתכוון לכך.
האהדה למועדון כדורגל היא הרבה מעבר לכדור ולמשחק, וזה מה שהבינו מהר מאוד קבוצות ליגת העל. אחת הבולטות בהיבט הזה הייתה מכבי תל אביב. הצהובים ליוו את משפחות נפגעי 7 באוקטובר באורח צמוד בשנתיים האחרונות. "אנחנו מרגישים כאילו אנחנו מכירים אותם באופן אישי", אמרו לי במועדון, "הם חלק ממשפחת מכבי תל אביב לעד.
החולצות שלהם מלוות אותנו לצד ספסל השחקנים בכל משחק בית, כדי שכולם יידעו שעד שהם לא חוזרים אלינו הכל תפל. במשך השנתיים הקשות מנשוא שעברו על כולנו עשינו כל שביכולתנו כדי לעטוף את המשפחות, לסייע להן ולתת להן גם קצת רגעי נחת בתוך כל הטירוף הזה".
מי שמעיד על כך מגוף ראשון, נרגש, הוא עידן ברמן, אחיהם של גלי וזיו. האח הבכור לירן, בן אדם מדהים ואיש יקר, הוא בכלל אוהד של הפועל חיפה, אבל בעקבות אביה של אמילי דמארי שלושת אחיו הקטנים (עידן, גלי וזיוי) הפכו לאוהדים צהובים-כחולים בנשמה.
"מכבי תל אביב לא עזבה אותנו לרגע", מספר עידן, "מהרגע שנודע לנו שגלי וזיו נחטפו המועדון כולו עמד לצידנו, בתמיכה, בהעלאת המודעות ובחיבוק חם שלא פסק. לאורך כל הדרך שמרו איתנו על קשר אישי, חם ומחבק, והפגינו מחויבות עמוקה כמשפחה אמיתית.
"עכשיו, עם שובם של גלי וזיו, אנחנו מרגישים את אהבת הקהל והצוות יותר מתמיד. היו ימים שלא הבנתי את עוצמתו של מועדון כדורגל וכמה כוח יש לענף הזה. השנתיים האלו הראו לי שמכבי תל אביב זה הרבה מעבר למועדון, זו משפחה".
ומה לגבי הדרבי. יש סמליות בכך שזה המשחק הראשון שיתקיים כשגלי וזיו יהיו פה, צמודים אלייך?
"הרבה שאלו אותי אם נהיה בדרבי. אני חושב שניקח את הרגע הזה לשבת ולצפות בדרבי מאיפה שלא נהיה, אם זה בבית החולים או כבר במקום השיקום שאליו נמשיך. העיקר שנעשה את זה ביחד, כמו בימים הטובים".
מבחינתי, המשפט האחרון של עידן הסביר את הכל. זה בדיוק מה שכולנו חיכינו לו - לביחד, לאיחוד, למשפחה, לייצר זיכרונות טובים מחדש, לסגור את המעגל. כי 738 ימים כולנו פה הסתובבנו עם חור בלב בצורה של החטופים. הרי זה היה יכול להיות כל אחד מאיתנו, מהעם שלנו.
מדובר באחים שלנו, אנשים רגילים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, שרק רוצים לשבת עם המשפחה, עם ההורים, עם הילדים, עם האחים והאחיות לסמל ולצפות בכדורגל. זה הכל. בעולם מתוקן זה טריוויאלי. במדינה שלנו זה לקח שנתיים שהרגישו כמו נצח.
אבל החל ממחר אפשר יהיה שוב לנשום, לתת למשפחות את הזמן להתחבק, להזיל דמעות של אושר ולחכות בכיליון עיניים שהכיסאות הצהובים של גלי, זיו ועמרי מירן, לצד הספסל של מכבי תל אביב, יתמלאו באנשים עצמם. רק ככה נדע שגם אם שילמנו מחיר קשה מנשוא, בסוף האתוס הישראלי ניצח. אנחנו לא משאירים אף אחד מאחור, לא בחיים ולא בכדורגל.
