וזו מכבי תל אביב. איך שלא תסובב את זה, זו מכבי תל אביב. זו אותה מכבי תל אביב שסוחבת על הגב את הכדורגל הישראלי, זו אותה אחת שמתמודדת מול מה שהליגה החלשה מעלה מולה. זה אותה מכבי תל אביב שכשהיא מבריקה, אומרים שהיא לא מבריקה.
אותה מכבי תל אביב שגם אם היא תחפור לעצמה את הבור, היא תקום ממנו, לבד, בלי טובות מאף אחד, כמו שהיא יודעת. עם המוטו של המועדון, עד השנייה האחרונה וכל קלישאה שאני אבחר לשבץ פה תהיה מדויקת עד כאב. זו מכבי תל אביב, הפועל קטמון רק נקלעה לאירוע. היא הייתה שם רק כדי להעצים את הווליום.
וזו מכבי תל אביב שהיא קבוצה שנבראה מחדש הקיץ בצלמו של ז'רקו לאזטיץ'. אם בשנה שעברה העקביות הייתה שמכל פיגור היא מסוגלת לחזור, השנה היא קודם כל התחילה במוד כתישה. זה היכולת שלו להגיב תוך כדי תנועה ולא לתת לקבוצה שלו סיבה לוותר, לרדת אחורה, לרחם על עצמה.
והרגע הזה, של פאולו סוזה, מגיע ללאזטיץ'. מגיע לו הקרדיט, אחרי השמצות, ביקורות מגמתיות ושנאת זרים מובהקת - מגיע לו הרגע הזה, עם מוחמד עלי קמארה. וזו מכבי תל אביב שהיום יותר מתמיד היא קבוצה של לאזטיץ', ותיקחו את זה למקום הכי שימימי שאפשר. ואם יש מישהו שמגיע לו הרגע הזה, זה הוא.
הקהל הרעיד את יפו
וזו מכבי תל אביב שקיבלה מהקהל שלה אחרי ספיגת השער את התגובה מהיציעים. כי אחרי השער של גיא בדש, יפו כולה רעדה ולא בגלל כרסטיאן בליץ'. הקהל של מכבי דחף את הקבוצה שלו עד לקצה גבול היכולת וברגעים מסוימים טשטש את החיסרון המספרי (אוי רוי רביבו ועוד יותר אוי צוות השיפוט). וזו עוצמה של יציעים שלמים שהבינו מה חשוב באותו רגע, שהפוקוס שלהם היה בשיאו ומשם, דווקא מהנקודה הזו של פיגור מול קבוצה שלא ניצחה השנה - מכבי דחפה עוד, מצאה עוד דרך לנצח.
וזה עידו שחר, שדווקא במשחק פושר, אחרי מגוון רחב של החמצות ממצבים קלים עד קשים, פשוט עשה את הדבר המתבקש. נכנס לרחבה, בעט כדור חד ורק הצית את האווירה החיובית עד לרגע הזה של קמארה. בשבוע שעבר כתבתי על החדות של איתמר נוי, עד כמה הטירוף שלו מדבק. זה לא רק הבישול האדיר, זה הדחיפה עד לבישול עם דריבל שכל כולו טכניקה, עם טירוף שכל כולו רצון לנצח ועם אסיסט ששייך לחוג עם הכדור הכתום.
וזה קמארה עם נגיחה שהזכירה את הדאנק של דור פרץ בטרנר, במשחק בו הוא היה נקי מבחינה הגנתית, חכם ואגרסיבי מבחינה התקפית וכל הזמן דחף קדימה. אם מישהו חשב שמכבי תתגעגע למיקום של נמניה סטואיץ' ברחבה, שיחשב מסלול מחדש עם הבלם הטוב ביותר בליגה.
תופעה ושמה בליץ'
וזה בליץ', כן בליץ', שפשוט בלם את קטמון לבד. לא נתן לה לעבור את החצי, לא אפשר לה שום מחשבה על משהו מעבר להגנה. הוא דחף, ודחף, ודחף, עד שהרגע הנכון יגיע. רביבו הורחק? מכבי ב-25 הדקות האחרונות שיחקה עם 13 שחקנים מול קטמון. בליץ' איזן את החיסרון המספרי על הדשא, הקהל השלים את השאר עד הדאנק. בליץ' זה נגיף. מדובר בתופעה שמכניסה את כל מי שקשור בו לטירוף מוחלט. שחקנים, קהל, צוות, כולם מסביבו נדבקים בטירוף. אני רוצה עוד מנה, אני צריך אותה עכשיו.
וזו המתנה הטובה ביותר שאפשר לקבל לקראת השנה החדשה. מי צריך באמת תלושים לחג? מי רוצה את סט המגבות? מי בכלל חשב על משהו אתמול? האלופה שלחה כל אחד ואחת מהיושבים בבלומפילד עם מתנה לחג שהיא רגע מזוקק של מכביזם. ערב שכולו התמצית של המועדון הגדול בישראל.
וזה לא היה משחק אדיר של מכבי, אבל אל תתנו לגונבי הדעת לספר לכם אחרת. כי זה התחיל נהדר, עם שני מצבים תוך פחות משתי דקות, וזה היה בדרך לשם רק שמשהו במכבי לא הצליח להרים הילוך. היא הייתה צריכה את האתגר. וזה עוד שער שנרשם על חשבון משפתי, שהיה יכול, יותר נכון חייב לעשות הרבה יותר.
התפוקה הדלה מהחלוצים
וזו עדיין קבוצה שצריכה תפוקה טובה יותר מהחלוצים שלה. יון ניקולאסקו שקיוויתי שייפתח היה מנותק מדי לאורך כל המשחק, וגם אלעד מדמון לא היה שם כדי לאיים מספיק. מכבי בנויה על הכניסות של פרץ, על העבודה של ששחקני הכנף שלה, אבל החלוץ שלה צריך גם לקבל את ההזדמנויות שמתאימות לו כדי להיות דומיננטי. רק דמיינו לכם את זה. הנקודה החיובית ביותר היא התפקוד של הליו וארלה לאורך כל הקו. חכם, מהיר, עם יכולת לשנות קצב ומעל לכל מחויב גם ברמה ההגנתית.
וזו מכבי תל אביב שבסופו של דבר עשתה את הדבר החשוב ביותר - לנצח, והדבר העוד יותר חשוב - לא לאפשר ליריבה העירונית שלה לחשוב על מקום בפסגת ליגת העל אפילו ליותר מכמה דקות (חרפה). ועכשיו, אירופה. הלו"ז הזה לא מאפשר לנו דקה להירגע. ורק נאחל דבר אחד לכל בית ישראל, שזו תהיה שנה טובה יותר לכולנו. מגיע לנו, לכולנו, טוב יותר - ומעל לכל שכולם יחזרו הביתה.
