"מאז עליתי לליגת העל לפני 13 שנה, בכל פעם קרה משהו אחר", נזכר דיא סבע, חלוץ אמדספור הטורקית, בשיחה מחדרו במלון בדיארבאקיר שבטורקיה. "אבל באמת שום דבר לא משתווה לשנתיים האחרונות. מה ששחקנים עוברים בקריירה שלמה, אני חוויתי בשנתיים".
ואכן, קשה להגדיר את התקופה הזו אחרת מאשר מעבר חד מחלום לסיוט, בשנייה אחת, בסטורי אחד, והישרדות. משותף באליפות השלישית ברצף של מכבי חיפה ל"אויב האומה". מהכוכב שהקהל רצה לשחקן ששורקים לו בוז. מהילד שחלם ללבוש ירוק לשחקן שמועדון חייו ניסה להיפטר ממנו בכל דרך.
כעת, אחרי שהתאקלם בקבוצה והסדיר את חיי המשפחה בדובאי, סבע התפנה כדי לעצור לרגע, להסתכל אחורה, לעכל ולשתף. בראיון בלעדי ל"ישראל היום", הוא מביא את הצד שלו באירועים של השנתיים האחרונות: מה שקרה עם מכבי חיפה אחרי הסטורי של אשתו, הסיבה האמיתית שבגללה עבר לטורקיה, למה אין סיכוי שיחזור לשחק בישראל בעתיד, ההודעה המפתיעה שקיבל מאנדרס אינייסטה באמצע הלילה, וגם יחסיו המורכבים עם נבחרת ישראל.
בשיחה פתוחה וכנה, סבע מדבר על התקופה במועדון שאהד כילד, הפרשיות, ומקורות התשוקה שמניעים אותו להמשיך לעשות את מה שהוא הכי אוהב.
על קו טורקיה־דובאי
דיא, איך החיים בדיארבקיר?
"הגענו לפה אני ואשתי, ומהרגע הראשון ראינו שהעיר הרבה יותר טובה מסיבאס (העיר הקודמת שבה שיחק והתגורר בטורקיה). קבלת הפנים כאן הייתה פסיכית. כולם חיכו לי בשדה, יצאנו החוצה וזה הרגיש כמו חתונה. רכבים עם אוהדים על הגג נוסעים אחרי האוטובוס, צפירות וחגיגה עד שהגענו למתחם האימונים.
"את הטירוף הרגשתי כבר בתחילת המגעים. היה לי עוד משחק אחד עם מכבי חיפה (מול טורפדו ז'ודינו), והם רצו שאגיע לפני כי פחדו שאפצע, אבל התעקשתי לסיים את הפרק שלי בחיפה כמו שצריך. בסוף הבקעתי שער יפה, ניצחנו, המועדון עלה לשלב הבא והכל טוב. כשהגעתי לפה, סיפרו לי שכל העיר ראתה את המשחק הזה במתח שלא יקרה כלום".
עכשיו כשעזבת את הארץ, אפשר לדבר על מה שעברת בשנתיים האחרונות.
"הכל כבר נאמר, עברנו את זה, אבל כן חשוב לי לדבר על ההתמודדות. אחרי הסטורי שאשתי פרסמה, הטלפון התפוצץ בהודעות ובשיחות ברמה שלא יכולתי להחזיק אותו. איכשהו דיברתי עם רונן (קצב, הסוכן שלו) ראשון, הוא שאל מה זה, ואני בכלל לא הבנתי מה קורה. פשוט סגרתי את המכשיר. זה היה טירוף מוחלט. עכשיו בוא, אני לא עשיתי כלום, כן?".
וזה היה אחרי עונת אליפות עם מכבי חיפה. ברק בכר ועומר אצילי עזבו, והיית אמור להפוך למוציא לפועל המרכזי.
"לפני שהגעתי למכבי חיפה בינואר 2023 היה לי טוב בחו"ל. חוץ מחיפה, שהציעו לי חוזה יפה עם סעיפי יציאה לאמירויות בקיץ, גם אנקרגוצ'ו הציעו הרבה כסף, וגם מכבי ת"א וערן זהבי רצו אותי. אחרי שהחלטתי על אנקרה, וכבר הייתי עם מזוודות מוכנות לטיסה בבוקר - ב־2:00 בלילהחשבתי וביטלתי הכל. החלטתי שזה הזמן להגשים חלום ולשחק במכבי חיפה.
"זו הייתה החלטה שלי בלבד. אף אחד לא חשב שזה נכון חוץ ממני, ואין לי באמת הסבר רציונלי. הייתי רואה את מכבי חיפה מהאמירויות ומטורקיה, את סמי עופר, ונדלק. כילד, תמיד חלמתי ללבוש את החולצה הזו, אז פחות עניין אותי כסף או איפה בדיוק אשחק. ידעתי שאשתלב טוב, ורציתי שני דברים: לשים את החולצה הזו ולקחת אליפות. שניהם קרו.
"בקיץ אחר כך חיכיתי להצעות מהאמירויות או מטורקיה, אבל זה לא הבשיל למשהו רציני, ואז חיפה באו עם הצעה לחוזה גדול עד 2028. עד לפני חצי שנה חלמתי לשחק פה, ועכשיו אני השחקן שבונים עליו, אז חתמתי".
עד אז היית עם בכר, איך היו היחסים עם מסאי דגו כמאמן?
"בכל שיחה מסאי אמר לי 'תישאר, אני בונה עליך', ויצאתי למחנה בתחושה שאני הופך לשחקן המרכזי בקבוצה. במשחק הראשון במחנה יצאתי בדקה 55, במשחק השני בדקה 60, וזה נהיה קבוע. גם כשהבקעתי ובישלתי. מול חמרון הרגשתי מצוין, ושוב יצאתי בדקה ה־70. התעצבנתי ובעטתי בשלט. הוא זימן אותי ואמר שאני לא מכבד אותו. אמרתי לו שאם באמת בונים עלי, אז למה לעצור אותי כשאני סוף־סוף נכנס לעניינים? לאט־לאט הבנתי שהמילים לא מגובות במעשים. במשחק הכי חשוב מול יאנג בויז בחוץ גיליתי שאני לא בהרכב, ונכנסתי רק כשהמשחק כבר היה גמור. משם היחסים התחילו להידרדר.
"אחר כך הייתה הפגרה, נסעתי לדובאי, ואז הגיע 7 באוקטובר, הסטורי וכל הבלגן. כשחזרתי הכל היה סוער, היה משחק אימון והוא אמר לי לרוץ בצד. הוא קרא לי לשיחה ואמר 'אתה לא טס איתנו לוויאריאל' (בליגה האירופית). שאלתי למה, והוא ענה 'אתה לא בכושר, היית בדובאי'. היינו אחרי חמישה ימי אימונים, והיו עוד עשרה ימים למשחק. אמרתי לו 'אתה רציני? זו החלטה שלך או מלמעלה?', והוא אמר 'זו החלטה שלי'. לא ידעתי איך להגיב לזה. בתוך דקות זה כבר היה בכל התקשורת. בפנים כבר הבנתי".
ומה קרה אחרי זה?
"שלושה חודשים התאמנתי כמו מטורף בלי לשחק. אחרי שצ'רון שרי הודיע שהוא עוזב, התקשרתי לאיציק עובדיה ואמרתי לו שאני מוכן לחזור לסגל ולעשות הכל - רק לשחק. הוא ענה לי משפט שלא אשכח: 'אם אתה חוזר עכשיו, אתה מחריב לי את חדר ההלבשה'. הייתי בהלם. אני בקשר טוב עם כל הסגל, בחדר ההלבשה אני הכי רחוק מלהיות בעייתי, ואיציק, שהכי לחץ שאחתום בקיץ על החוזה הגדול, אומר לי כזה דבר.
"בין מה שמסאי אמר לי לבין התשובה הזאת, היה ברור שאין לי ברירה אלא לצאת. בסוף, הכוח של שחקן זה המגרש. כשאתה טוב, יש לך כוח לדרוש, לבקש, לקבל. ברגע שאין מגרש - אין כוח. הבנתי שלא אחזור. מצאנו קבוצה באמירויות. ההצעה הייתה נמוכה מאוד, אבל לא עניין אותי, רציתי רק לחזור לשחק. אז נסעתי לדובאי".
גיחה שנייה לאמירויות
הושאלת לאמירייטס FC, שם שיחקת עם אנדרס אינייסטה הגדול וזכית להיות השחקן שכובש מהבישול האחרון בקריירה שלו.
"זו הייתה חוויה מיוחדת. הוא כבר היה בסוף, הגיע לאימונים אבל לא באינטנסיביות, במשחקונים אף אחד לא נגע בו", הוא צוחק. "אבל כשהכדור היה אצלו ברגל, ראית דברים שלא ראית אצל אף אחד אחר. רמה אחרת.
"הוא לא ממש דיבר אנגלית, והייתה לו חבורה של ספרדים סביבו שתמיד היו ביחד. אני גם בן אדם שלוקח לו זמן להתחבר, לא כזה שבא ונכנס בכוח, אז לא הייתי מהחבר'ה הקרובים שלו. אבל פעם אחת ישבנו לארוחת בוקר, והוא ביקש ממישהו לצלם אותנו.
"יומיים אחרי זה, באמצע הלילה, קיבלתי הודעה ממספר לא מוכר, נכנסתי וראיתי שזה אינייסטה. הוא שלח לי את התמונות. החלפנו הודעות איזה חצי שעה, 40 דקות. סיפרתי לו שראיתי אותו כילד באחד המשחקים הראשונים שלו בקאמפ נואו. בסוף לא הצלחנו להשאיר את הקבוצה בליגה, וגם נפצעתי חודשיים לפני הסוף. אבל כן, הבישול האחרון בקריירה שלו היה אלי. חוויה של פעם בחיים".
זה ידוע כמה אתה מרגיש בבית באמירויות. למה לא המשכת שם אחרי ההשאלה הזו?
"עד היום אני לא מצליח להבין. באמת ניסיתי לחשוב מה עשיתי לא בסדר שזה לא הסתדר לעוד חוזה שם. היו גם שיחות מתקדמות עם כמה מהמועדונים הגדולים, אבל בסוף שום דבר לא נסגר. אולי זה קשור לזה שיש שם תחלופה מאוד גבוהה של זרים בפרופיל גבוה, והאפשרויות שלהם כמעט בלתי מוגבלות. כבשתי נגד הגדולות בכל משחק וזה היה מקום שיכול היה לסדר אותי ואת המשפחה לעוד שנים. אבל זה לא קרה. עד היום אני לא יודע למה".
החזרה לחיפה
מה קרה כשחזרת מהשאלה בקיץ?
"עוד לפני שחזרתי, קבלתי טלפון מגיא וייזינגר שאמר 'אנחנו בדרך חזרה וברק בכר רוצה אותך'. פתאום מצב מורכב הפך להיות פשוט. יש לי חוזה לשלוש שנים במכבי חיפה, אין לי הצעות ביד מהאמירויות, וברגע שברק אמר שהוא רוצה אותי - מבחינתי זה נגמר. אמרתי לו שאני איתם במאה אחוז. אני עם ברק באש ובמים.
"נפגשנו אני, ברק ואיציק, דיברנו על איך אפשר לתקן ולשפר את המצב עם הקהל, דברים שאני צריך לעשות מבחינת הקהילה שעשיתי בשמחה, וגם בדרישה שאוותר על הסעיפים של דובאי וטורקיה. אמרתי לברק 'בשבילך הכל, תביא את החוזה, תמחק את הסעיפים ואני חותם'. יש בינינו קשר מיוחד, ברק נתן לי את ההרגשה הברורה שהוא הגב שלי. אמרתי שאם מה שצריך זה לוותר על הסעיפים האלו - אעשה את זה.
במחנה האימון התעוררה שוב מחאה מקרב אוהדי מכבי חיפה, או לפחות מאנשים שהציגו את עצמם ככאלו. היה אפילו שלט במשחק אימון: "סבע לא רצוי במכבי".
"כן היה בלגן, אבל לא יותר מדי. אם באמת כל הקהל לא היה רוצה אותי - אז היו דברים יותר קיצוניים ממה שהיה. לא חיכו לי או מנעו ממני להיכנס לאימון. עזוב את השלטים האלה ששמו - לדעתי אלה לא אוהדים של חיפה בכלל. ואם כן, אלה היו כמה בודדים. אולי אני תמים, אבל ברגעים האלה אמרתי לעצמי שאם טוב במגרש - הכל ייעלם".
ובכל זאת, איך זה מרגיש שיש חלק מהקהל שלך שרוצה שתלך? אלה לא רק שלטים, היו גם שירים גזעניים.
"זה הפריע לי, זה גמר אותי. שוב, אני הגעתי לפה קודם כל בגלל הקהל, העוצמות שלו, התשוקה שהוא עורר בי לעשות את הדבר שאני הכי אוהב. היה לי קול בראש שאמר 'מה יש לך לעשות פה אם כולם נגדך?'. אבל אני גם אוהב אתגרים, ואני תמיד מסתכל על חצי הכוס המלאה. במיוחד עם הקהל. זה מדליק אותי שיש עניין. משם אני נטען. אתם תשרקו בוז, ואני אתן גול. בפנים זה ריסק אותי ופגע בי, אבל כשהייתי עולה לדשא הייתי נדלק מזה. ידעתי שאם אני אהיה גרוע ובשני משחקים לא אתן גול, ייצאו עלי על 200. אז אמרתי: מה הפתרון? להיות טוב כל הזמן, כהישרדות. לא הייתה ברירה אחרת".
נתת עונה עם מספרים אדירים, אבל האווירה הייתה שלילית והמשכת לקבל בוז.
"לא דיברו על הבוז יותר מדי, אחרי חודש-חודשיים לקחו את זה כמובן מאליו. בשבילי זו הייתה המוטיבציה. כן ליוותה אותי תחושה שלא באמת העריכו את מה שעשיתי השנה. ברור שהתוצאות של הקבוצה הן מעל הכל, ואני לא מפריד את עצמי מהקבוצה. אבל מבחינה אישית, לעלות כל משחק בסמי עופר ולקבל שריקות בוז מ־30 אלף איש, בהתחלה זה היה כולם. במשחק גביע הטוטו נגד נתניה רצתי מהחצי, ואני שומע רק בוז. ואז אני כובש, דממה. אני שם גול ואני שמח לבד. לקחו את זה כמובן מאליו, אבל זה ממש לא. זה אש במגרש, אבל בבית, אחרי משחקים כאלה, זה קשה".
כי מה? בבית אתה בוכה? מתפרק?
"לא, זה לא יוצא החוצה ככה אצלי. הכל אני שומר בפנים, וכל מה שיוצא - יוצא במגרש, בגולים. זו ההתפרקות שלי וזה הדלק שלי. אבל גם פה, נגיד במשחקים בטדי, הקהל קילל והקניט אותי, הלכתי וחגגתי מולו וקיבלתי צהוב. למה? להם מותר לקלל אותי ולי אסור לחגוג מולם בחזרה? אני לא עושה דברים פרובוקטיביים מדי, לא חוצה גבול, רק חוגג. מבחינתי זה חלק מהיופי של המשחק הזה, חלק מהכיף, חלק מהדרייב".
היו גם רגעים שנויים במחלוקת, כמו החגיגה בדרבי נגד הפועל חיפה, עם תנועת השיסוף בסגנון האנדרטייקר. איתמר בן גביר דיבר ודרש לבדוק אם זו עבירה פלילית. לא הגזמת?
"תשמע, אני גדלתי על WWE. הייתי רואה אנדרטייקר, ג'ון סינה, זה מה שאהבתי כילד. אני תמיד צריך מניע, משהו שייתן לי אש. אז כשביום שישי בלילה לפני דרבי ראיתי סרטונים באינסטגרם שכתבו 'דיא סבע מת', זה נתן לי רעיון. אמרתי לעצמי: אתם 'קוברים' אותי? אז אני אקום מהקבר. אמרתי שאם אני שם גול, אני חוגג כמו האנדרטייקר. תייגתי אותו אחרי זה בסטורי, כדי שיבינו שזה הכל בצחוק. זה לא היה שיסוף גרון, לא אלימות, זו הייתה מחווה, תשובה הומוריסטית לכל השנאה. אני לא רואה בזה שום דבר רע. מבחינתי, אם אוהדים יריבים יכולים לקלל אותי 90 דקות, לזרוק מצתים ולירוק - לי מותר לחגוג איך שבא לי. זה חלק מהמשחק".
אז מה קרה בטדי? שם אוהד של מכבי חיפה זרק עליך בקבוק מים, והגבת בצורה קשה. אתה לא חושב שנסחפת?
"זה כבר היה קו אדום. אלה לא אוהדים של בית"ר, זה הקהל שלי. אני מחמיץ מצב, מתעצבן על עצמי, ופתאום חוטף בקבוק בראש. ברור שהגבתי, ברור שגם יצאה קללה. אני לא מתחרט. זה היה הגבול מבחינתי, והוא נחצה.
"מה שהכי הציק לי היה הנרטיב שבנו שאני לא הולך לקהל. האמת? מהמשחק הראשון של העונה לא הלכתי לקהל. כשעושים חימום, קוראים בשם של כל שחקן עם שיר, וכשמגיעים אלי - שקט, מדלגים. אז למה שאני אעמוד איתם בשורה לפני משחק, כאילו הכל רגיל? זו לא הייתה מחאה, זה היה עיקרון.
"אנשים חושבים שזה הכל מלחץ, אבל לא יודעים שמגיל 6 כבר אמרו בבית 'דיא יהיה כדורגלן ויסדר את כולנו'. ילד למשפחה של חמישה אחים, מצב כלכלי לא פשוט, וכל הבית על הכתפיים שלי. ואז אתה עובר קבוצות, כמעט בלי דקות, נקרעת לך הצולבת בגיל צעיר, ליגה לאומית, אתה כבר חושב שזה אבוד, וכל הזמן נושא את המשקל הזה של המשפחה. אז אחרי שעברתי את כל זה והגעתי לפה, אתה באמת חושב ששריקות בוז או בקבוק ישברו אותי?'".
קיבלת בעונה הזו עשרה כרטיסים צהובים.
"חלק מהצהובים היו על ויכוחים, חלק על חגיגות, חלק על תגובות כשדיברו אלי בגזענות. היה מקרה אחד ששחקן יריב קרא לי בפנים'מחבל'. באותו רגע לא הגבתי, לא הלכתי לשופט, המשכתי לשחק. אבל אחר כך בבית, התחרטתי שלא ירדתי מהמגרש. בסוף הדרך היחידה שלי להתמודד ולנצח היא במגרש".
זו הייתה עונה מטורפת. עליות, ירידות, העזיבה של בכר ואלברמן. איך היה לך לחוות את זה כשחקן?
"זה לא היה קל בכלל. התוצאות כבר לא הגיעו, היה המון לחץ והמון בלגן. לפעמים לא ידעת כבר מי נגד מי. מבחינה אישית היה לי קשה, כי אני באמת אוהב את ברק. 80% ממה שעשיתי היה גם בשבילו. אני מרגיש אחריות כלפי מי שמאמין בי. כמו שזהבי לקח אותי לסין, הרגשתי שאני חייב להחזיר לו על האמון. ידעתי שאני צריך לתת מעל ומעבר, לא רק בשביל עצמי, אלא גם בשביל ברק, כי הוא נתן לי גב והאמין בי. בסוף הדברים לא הלכו כמו שצריך והגיעו הפיטורים. האם נתאחד שוב? אולי בחו"ל, מי יודע. הכדורגל מביא הפתעות. אבל במועדון בארץ זה כבר לא יהיה. הדלת הזו כבר נסגרה".
נסגרה סופית? אז בוא נבין אחת ולתמיד מה קרה בעניין המיסים.
"כבר במאי שנה שעברה, אחרי שיצאנו מהמרוץ לאליפות ולגביע, הרמתי טלפון לסגן הנשיא עוזי מור והסברתי לו את העניין עם המס. אמרתי שאני צריך עזרה, או שאתם עוזרים לי בסיפור המיסוי מבחינה כלכלית ואז אני נשאר פה - או שתיתנו לי ללכת בלי להקשות.
"מדובר במיליוני שקלים, סכומים לא פשוטים. הם אמרו בצורה ברורה שהם לא עוזרים. זו הייתה ההחלטה שלהם, ואני מכבד אותה. ביקשתי או עזרה או שחרור. מבחינתי האופציה הראשונה הייתה להישאר, אבל כשהבנתי שזה לא יקרה, ביקשתי שייתנו לי ללכת.
"מתחילת חלון ההעברות היה ברור לשני הצדדים שאני צריך להביא קבוצה שתיקח אותי, ואלך. בהתחלה עוד חשבתי שאוכל להשתחרר בחינם, אבל כשהגיעו הצעות מטורקיה אמרו לי 'אתה צריך להביא כסף'. הסברתי שאני עוד רגע בן 33, אין לי הצעות מהאמירויות, אין לי מאיפה להביא הצעה בכסף משמעותי.
"בינתיים הגיע מאמן (דייגו פלורס) שנתן לי חופש מוחלט, אפילו יותר מברק, נתן לי להרגיש הכי טוב והכי בבית שיש. שיחקתי טוב, כבשתי, בישלתי. אבל ידעתי שרונן קצב מחפש לי קבוצה, זה היה מוסכם. קיבלתי כמה הצעות, בסוף בחרתי באמדספור. לאו דווקא הכי משתלמת כספית, אבל הבנתי שיש כאן קהל עם עוצמות, משהו אחר. בסוף יצאו מזה גם דמי העברה לחיפה, ככה שכולם יצאו מרוצים, ועזבתי שלם עם עצמי".
נבחרת ישראל
לפני עשרה חודשים חזרת לנבחרת אחרי הרבה זמן, ובישלת שער ניצחון על בלגיה. תאר לי את הרגע הזה.
"כשרן בן שמעון דיבר איתי על הזימון בחזרה לפני שנה בערך, לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד רציתי שקט, אחרי כל מה שעברתי עם המחאות בקיץ. הייתי עייף מכל הבלגן שסביבי. מצד שני, תמיד כיף להגיע לנבחרת, להיות עם החבר'ה, ללבוש את החולצה אחרי הרבה זמן. אבל זו לא הייתה החלטה פשוטה. אני כבר בן 33, ויש הרבה שחקנים צעירים כמו מנור סולומון ואוסקר גלוך. אם אני לא באמת במוכנות, אולי עדיף שיזמינו אותם. זה לא המקום של לבוא בשביל להיות שם סתם.
"במקביל, חששתי שהזימון עלול לייצר שוב רעש שלילי סביבי, ואם זה היה קורה במשחקים בארץ אולי בכלל לא הייתי בא. אבל בסוף דיברתי עם רן והחלטנו ללכת על זה. זה היה נכון, וזה גם נגמר ברגע מיוחד, עם בישול לירדן שועה מול בלגיה. זה נתן לי תחושת סיפוק גדולה, שגם אחרי כל השנים והקשיים אני עדיין יכול לתרום".
בן שמעון נשאל לקראת החלון הזה איך דיא לא מגיע בכושר כזה. אז איך?
"כושר מצוין לא תמיד מספיק. בגלל המעבר לטורקיה וההתארגנות של המשפחה, אני ורן החלטנו ביחד שהפעם אני לא מצטרף, אבל בעתיד, אם הוא יצטרך אותי - בהחלט כן".
אתה לא מרגיש פספוס שלא באמת הראית את היכולות שלך בנבחרת?
"ברור. היו תקופות שהגעתי לנבחרת בכושר מצוין ולא שיחקתי, ושם באמת הרגשתי את זה. בסין הייתי בשיא, ועדיין העדיפו שחקנים אחרים שלא היו באותה רמה. שם נפגעתי. עם וילי רוטנשטיינר, וגם קצת לפניו עם אנדי הרצוג, שיחקנו במערך של שני חלוצים וזהבי ומואנס דאבור היו לפניי, ובצדק. זהבי עם מאות שערים, מואנס בסביליה ובזלצבורג, לא הייתי מצפה לקחת להם מקום. אבל היו מקרים שהם לא היו בסגל ובכל זאת לא קיבלתי הזדמנות. שם זה כבר כאב.
"אני בן אדם ישר, לא תמיד מגיע לי להיות בהרכב, אבל כשיש רגעים שכן מגיע ולא נותנים - זה מבאס. אולי לקחו אותי כמובן מאליו, ש'גם אם הוא לא משחק, הוא שקט'. בכל מקרה אני אוהב להגיע לנבחרת, אבל גם יודע שזימון תמיד מגיע עם רעש מסביב. ועם איך שהתפתחה הקריירה והשנתיים האחרונות, יש גם מורכבויות".
סולח על הכל
בפוסט פרידה ממכבי חיפה, כתבת שאתה עוזב אבל מרגיש שזה לא מספיק, שרצית עוד. גם פה אתה מרגיש פספוס?
"פספוס ענק. קודם כל, העונה שעברה. נתתי עונה מפלצתית, אבל לא זכינו בתואר. הפכתי לשחקן הכי חשוב בקבוצה, אבל זה קרה בלי התמיכה של הקהל. לא באמת נהניתי ממכבי חיפה כמו שחלמתי. כשהייתי שחקן משני, בסכנין למשל, חוויתי רגעים עם הקהל שלא אשכח בחיים. אבל כאן, כשכבר הגעתי להיות שחקן מוביל, זה לא בא לידי ביטוי. קרה ההפך.
"ועדיין, בינואר-פברואר עוד היינו שם. אם הפנדל בגמר גביע הטוטו היה נכנס, יש סיכוי שכל העונה הייתה נראית אחרת. אם נגד מכבי ת"א בסמי עופר לא היה קורה מה שקרה עם האבוקות, היינו מנצחים ועוברים אותם בטבלה. במקום זה קיבלנו הפסד טכני, התרחקנו מהם ואיבדנו את הקהל. משם כבר היה קשה לחזור.
"כל מה שקרה מסביב - המחאות, המועדון, התקשורת - שם אותי במרכז העניינים, ולפעמים הרגשתי לבד. לא עניתי, השתדלתי לא להיכנס לעימותים, שיחקתי טוב. אבל חיכיתי שמישהו במערכת ירים את הכפפה, ימצא פתרון מול האוהדים, יארגן איזה מפגש או דרך להקל את המצב. זה לא קרה.
"ואז, במקום שידברו על מה שאני עושה על המגרש, כל הכתבות היו על כמה אני מרוויח. נכון, קיבלתי את החוזה הכי גבוה שמכבי חיפה הייתה יכולה לתת, ואני מעריך את זה מאוד. אבל זו לא הייתה האופציה הכי טובה שהייתה לי. בחוץ היו מציעים לי הרבה יותר. בארץ לא תמיד מבינים את הפער הזה, ואז נוצר סיפור סביבי שלא תמיד היה הוגן.
"עברתי הרבה בשנתיים האחרונות. ועם כל מה שעברתי - נשארתי עד המשחק האחרון, נתתי הכל ויצאתי כמו גבר עם שער ועליית שלב לקבוצה. אני לא שומר טינה, לא כועס, מודה למי שתמך, סולח למי שקילל, מאחל למועדון רק הצלחה. חשוב לי שיידעו שלמכבי חיפה באמת באתי ממקום של אהבה. אבל כן, לשאלתך, אני עוזב עם תחושת פספוס. באתי הרבה בגלל הקהל, ובסוף אני עוזב כשאני לא בסדר איתו. רציתי יותר, הרגשתי שמגיע יותר, לי ולמועדון, ושזה לא התממש".
בפוסט הפרידה כתבת על זה שבכיתה ז' קיבלת הזמנה מלה מאסיה.
"בכיתה ז' שיחקנו מול קבוצה שהייתה סוג של קבוצת־בת של ברצלונה במחנה אימון בספרד. בכל סוף שנה המצטיינים היו נוסעים לשם להיבחן. הם היו שנתיים מעלינו, ונתתי משחק מטורף. בסוף המשחק ניגשו לאבא שלי. הוא בן אדם פשוט, לא מדבר מילה באנגלית. היה שם איזה מרוקאי שתרגם לו, ואמרו לו 'אנחנו רוצים שהבן שלך יבוא להיבחן אצלנו'. המאמן שלנו אמר 'אם זה הייתי אני - הילד לא חוזר לארץ'. אבל לאבא שלי היה קשה. זה עלה כסף, ובדיוק אחותי התחתנה.
"חזרנו לארץ, קיבלנו מספר טלפון והתחלנו תהליך ויזה, אבל אמא נבהלה מהרעיון שאסע לבד לספרד בגיל כזה, עצרה הכל, וזה התמסמס. עם המודעות שיש לי היום, לא הייתי חוזר לארץ בחיים".
מה זה עושה לך להיזכר ככה בילדות?
"שביני לבין עצמי אני עדיין ילד שפשוט שחולה על כדורגל ורוצה ליהנות מהמשחק. בכדורגל המקצועני לקחו לי את זה, הפכתי להיות שחקן שנמדד רק במספרים. המקום שבו אני יכול ליהנות באמת - זה הקט־רגל. גם לפני שיצאתי לחו"ל, כשכבר הייתי מלך שערים בליגת העל ושחקן נבחרת, בימי חופש עדיין הייתי הולך לשחק קט־רגל. רק שם יכולתי שוב לעבור שחקנים, לעשות דריבלים ותרגילים יצירתיים וליהנות. שם הייתי מחזיר לעצמי את מה שהכדורגל 'הגדול' לקח לי".
בקרוב נציין שנתיים למלחמה, ושנתיים מאז אותו סטורי. היית משנה משהו באיך שפעלת? אתה מאוכזב? שלם עם עצמך?
"שנתיים מאתגרות בטירוף, כמו לכולם. התמודדתי יפה עם מה שקרה לי. עשיתי את כל מה שיכולתי והייתי צריך לעשות. עברתי את זה כמו גדול ושמרתי על האש הכי גדולה שלי - לשחק כדורגל, למרות הכל. גם כי כל מה שקרה דרבן אותי, וגם כדי לשרוד".
