אפשר לדבר על הדברים השליליים מהמשחק אתמול (ראשון) בלי הפסקה. האמת, לא חסרים כאלה. כל ההתעסקות המיותרת על הטרייד של סילבה קאני למכבי חיפה, זוהר זסנו באדום שגמר את המשחק, ירדן שועה שכמעט ולא הורגש בכל אחת מהעמדות בהן שיחק, עומר אצילי שלא הצליח לבוא לידי ביטוי בכלל למרות שהוא בכושר שיא וברק יצחקי שאיחר מאוד עם החילופים. וכן, גם השופט. זה שצריך לתת למשחק לזרום, זה שצריך להיות שקול ולקבל החלטות נבונות, היה אתמול חלש מאוד. לשני הצדדים אגב. את כל זה בוא נשים בצד.
בית"ר ירושלים גילתה אתמול המון אופי, ולא בפעם הראשונה העונה. בכל סיטואציה אחרת שאני כאוהד הקבוצה מכיר - המשחק אתמול היה אמור להסתיים בהפסד. ואיכשהו, יצאנו עם נקודה ועוד עם תחושת החמצה אדירה. זה מאכזב, אבל בראייה קדימה זה מעודד מאוד שאנחנו במקום הזה.
איכשהו, דווקא במשחק הזה זכינו לראות קצת יותר מאלו שלא בלטו עד עכשיו. גיל כהן במשחק מעולה, אריאל מנדי ואיילסון טאברש היו טובים מאוד, בראיין קרבאלי לא שגה יותר מידי וטימותי מוזי, אוי מוזי. כשהשחקן הזה הגיע לבית"ר היינו בהלם. איך מביאים שחקן שירד ליגה שלוש פעמים ברציפות, עם שלוש קבוצות שונות, למועדון כמו בית"ר ירושלים? אבל מוזי מסתמן כעוד הצלחה מסחררת ברכבת שיוצאת מסמי עופר ונוחתת בטדי. במקום לשחק בטריידים שמחלישים את הקבוצה, הגיע הזמן לנעוץ את מה שחשוב להמשך הדרך והיום האריכו לו את החוזה.
אין דבר מרגש יותר מלפתוח את משחקי הבית של העונה, מול קבוצה גדולה כמו מכבי חיפה, עם אצטדיון סולד אאוט שבוע מראש (עד מתי יכפו עלינו את ההפרדה המוגזמת הזו), ואווירת עידוד של בית משוגעים כמו שרק הקהל של בית"ר יודע. העוצמות שהיו אתמול מזכירות את המשחק ההוא מול סנט אטיין.
אפילו הליין אפ של הכרוז, חגיגות ה-90 שנה, שירת ההמנון - איכשהו הכל היה מדויק מאוד. לראות את כל היציעים מלאים עד אפס מקום, אלפי ילדים ונשים, מאות משפחות, שלמרות העובדה שמדובר בלילה שלפני החזרה לגנים ובתי הספר, הגיעו בהמוניהם ותרמו לאווירה המדהימה שהייתה אתמול בטדי. אווירה שתחזור על עצמה לא מעט פעמים העונה.
את היריבות השארנו למגרש
אחד הדברים המעודדים מאתמול, ואני מקווה שלא פספסתי איזו ידיעה בעניין, היא העובדה שהאירוע כולו התנהל בצורה חלקה ללא עימותים בין אוהדי הקבוצות. קדמו לזה מחזות שלא רואים כל יום בישראל של 2025. שוק מחנה יהודה, המון שולחנות של אוהדי חיפה ובית"ר יושבים ביחד, אחד ליד השני, שרים, שותים, מדברים וצוחקים. את היריבות הם החליטו להשאיר למגרש - וטוב שכך.
במציאות שבה 48 חטופים עדיין נמצאים בעזה, עשרות אלפי לוחמים מסכנים את עצמם כדי שנוכל לחיות פה ולא מעט אנשים שהמלחמה הזו הגיעה אליהם בצורה כזו או אחרת - היה יפה ומרגש לראות את האחווה הישראלית לפני המשחק. נכון, זו תמונה אחת וייתכן שהיו תמונות אחרות או יהיו בעתיד, אבל הדרך לתיקון היא דווקא כאן. צהוב או אדום, כחול או ירוק - בסוף אנחנו אותו הדבר.
במחזור הבא מגיעים לבלומפילד, לקלאסיקו של הכדורגל הישראלי - הפועל תל אביב נגד בית"ר ירושלים. למזלנו, יש מספיק זמן כדי לסיים לבנות ולהשלים את הסגל לקראת העונה הקרובה. לאלמוג כהן וברק יצחקי יש משימה אחת בפגרת הנבחרת - לנקות רעשים ולחזור להתעסק בכדורגל. גם אני כאוהד לא אוהב חלק מההחלטות ובעיקר סולד מההתנהלות התקשורתית סביב הסיפור של קאני, אבל לא חושב שיש במילים שלנו עוד כח כדי לשנות.
מה שכן אפשר לקוות, זה שהצוות הניהולי והמקצועי יידע להכין את הקבוצה בצורה הטובה ביותר למשחק נגד הפועל, שמעבר שמדובר ביריבות יוקרתית וחשובה לאוהדים, בית"ר חייבת את הנקודות ואת הביטחון כדי להמשיך ולרוץ קדימה. איך אמר חבר אוהד הפועל? "המשחק הבא הוא אופרה אחרת לגמרי. זו לא שאלה של אם, אלא של כמה". בואו נגיד שעם החצי הראשון אני מסכים לגמרי. עם החצי השני - תלוי לאיזה כיוון. בפעם האחרונה שבית"ר הגיעה לבלומפילד, התשובה הייתה 5 לבית"ר.
