אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי לראות משחק בליגה א׳. האצטדיון לא היה נוצץ, אך הכיל כמה עשרות אוהדים שידעו לייצר רעש של מאות. זה לא היה ׳כדורגל גדול׳ במובן המקצועי, אבל הייתה שם תשוקה אמיתית. ומאז, בכל פעם שמדברים על מכבי יבנה אני חוזר לזיכרון הזה. כי יבנה היא בדיוק הדוגמה לקבוצה שהייתה יכולה להיות סמל קהילתי חי ובועט - אבל בפועל נראית כמו מועדון שמאבד את דרכו.
בעוד כשבוע ליגה א’ דרום חוזרת ושוב עולה אותה שאלה מוכרת: מה יקרה הפעם עם מכבי יבנה? האם זו תהיה עוד עונה של הבטחות גדולות ואכזבות גדולות עוד יותר, או שסוף סוף נראה קבוצה שבונה לעצמה זהות וחזון?
וזו בדיוק החידה שנקראת מכבי צבי יבנה. עיר עם כ-58 אלף תושבים, תקציבים עירוניים מכובדים, תשתיות ספורט לא רעות בכלל, אמורה להיות לכל הפחות מועמדת קבועה לצמרת הלאומית, אם לא מעבר לכך. אבל במקום שאפתנות מחושבת, נדמה שהשנים האחרונות מתאפיינות במעגל אינסופי של קנייה, מכירה, החלפה – ושום דבר לא באמת נשאר. כדי להבין איך הגענו לכאן, צריך לפרק את החידה הזו לחלקים.
הניהול: יציבות שלא תורגמה למגרש
קשה לדבר על מכבי יבנה מבלי להזכיר את הניהול. במשך עשרות שנים, עד תחילת שנות ה-2000, המועדון התנהל כמו לא מעט קבוצות מהפריפריה - על ידי אנשים פרטיים, לרוב דרך עמותות או חברות קטנות, ששמו מכיסם, גייסו ספונסרים בודדים ובעיקר הסתמכו על תמיכת העירייה. זה היה מודל שהעניק הרבה תשוקה אבל מעט מאוד סדר.
את נקודת המפנה היטיב לתאר עו"ד רם שרון, היסטוריון המועדון ומחבר הספר ׳מהאגדות - סיפור הסינדרלה של מכבי צבי יבנה׳: ״בקיץ 2004 מכבי יבנה מצאה עצמה על סף פירוק בפעם המיליון וראש העיר דאז צבי גוב ארי ז"ל החליט לשנות את מודל הניהול וחולל מהפכה חסרת תקדים בתולדותיה. שיטת הניהול הזו העניקה לקבוצה, אולי בפעם הראשונה בתולדותיה, שקט תעשייתי כמעט מוחלט". גוב ארי, שהיה ראש עיר מנוסה ובעל גב ציבורי, הבין שאם העיר שופכת מיליונים על כדורגל, היא חייבת גם לנהל אותו. לקחת קבוצה עירונית ולהפוך אותה לגוף שמופעל ישירות על ידי העירייה היה מהלך כמעט ייחודי בזמנו.
מכאן אפשר היה לצפות לשינוי דרמטי, אבל זה לא קרה. השקט התעשייתי שאכן נוצר לא הפך את יבנה למועדון שמתקדם מדרגה. להפך, לפעמים נדמה שהיציבות הזו דווקא ניפקה נוחות מסוימת: הקבוצה לא מתפרקת, אבל גם לא מתקדמת. ההגנה מפני קריסה כלכלית העניקה ביטחון, אך גם הורידה את תחושת הדחיפות. ובעוד הניהול הפך למוסדר ויציב, על הדשא נותרה אותה תחושת תקיעות- זו שלא נותנת למועדון להפוך את עצמו לשחקן משמעותי גם בליגה הלאומית.
160 שחקנים ב-8 שנים
מאז 2004, המועדון פועל תחת עמותה עירונית, בניהול מסודר יחסית, כמעט בלי מאבקי כוח פנימיים. ואם בניהול כבר לא טמון הסיפור, הרי שהבעיה עוברת לזירה אחרת - סגל השחקנים. קשה לחשוב על קבוצה אחרת בכדורגל הישראלי שבה כמעט כל עונה מתחילה מאפס.
״זה התחיל בקטן אחרי שהקבוצה עלתה לליגה הלאומית בשנת 2012 (35 שחקנים לבשו את מדי מכבי יבנה בעונת 2012/13, שזה המון) ומאז הירידה חזרה לליגה א' בקיץ 2016 מכבי יבנה לא מצליחה לעלות בחזרה וכל שנה בונה סגל כמעט חדש״, מוסיף שרון. ״בין השנים 2016 ועד 2024 עברו דרך מכבי יבנה לפחות 160 שחקנים, רבים מהם באו והלכו בלי להשאיר חותם... את הבלוף למרבה הצער כולם ראו מהיציע".
וזה אולי ההסבר הכי חד למה הקבוצה לא מצליחה להתרומם. כדורגל הוא לא אוסף מקרי של שחקנים מוכשרים, אלא מערכת שצריכה לייצר המשכיות. 160 שחקנים בשמונה שנים זה מספר כמעט בלתי נתפס. מה שאמור היה להיות מועדון עם שדרה, עם סמל או שניים שמחזיקים חדר הלבשה לאורך זמן, הפך לתחנת רכבת. האוהדים, שמחפשים המשכיות ושחקנים להזדהות איתם, נתקלים שוב ושוב באותו מחזה: סגל חדש, חלומות ישנים, תוצאה מוכרת.
דור הזהב שנעלם
לאוהדים הוותיקים ביבנה לא צריכים להזכיר מה היה פעם. המועדון ייצר שחקנים מקומיים שהפכו לסמלים של ממש - כאלה שהקהל הכיר מהשכונה, מבית הספר, מהרחוב. ואולי החלק הכואב ביותר טמון דווקא במחלקת הנוער.
רם מזכיר: ״בשנות ה־60', 70', 80' ואפילו 90' המעדון הצמיח עשרות שחקני בית נפלאים. מאור מליקסון שצמח בנוער של יבנה (ובגיל 17 שיחק עונה אחת בבוגרים בליגה הארצית) הוא כמובן הגדול מכולם, אבל יש עוד רבים וטובים אחרים. לדוגמה, השוער המנוח ג'קי לוי והקשר יוסי כהן עלו עם הבוגרים מליגה ג' לליגה ב', והלאה לליגה א', לליגה הארצית ולליגה הלאומית. לג'קי לוי יש 72 הופעות במדי מכבי יבנה בליגה הבכירה".
היום, לעומת זאת, הנוער של יבנה כמעט לא קיים. "למעט אור זוזוט בן ה-27", הוא מוסיף, "אין כבר הרבה שנים שחקן בית משמעותי בסגל הקבוצה". במילים אחרות, בעוד שבעבר יבנה הייתה חממה לשחקנים שגדלו בעיר והובילו את המועדון קדימה, היום היא מסתמכת כמעט לחלוטין על רכש חיצוני - לעיתים שחקנים שלא מתאימים אפילו לספסלים בליגות הנמוכות יותר.
כסף לא חסר - תוצאות כן
הטיעון הנפוץ לגבי קבוצות בליגות הנמוכות הוא שתמיד חסר כסף, אבל במקרה של מכבי יבנה, דווקא כסף יש. לפחות ביחס לליגה א׳. התקציב העירוני שמוזרם מדי שנה נחשב גבוה מאוד בקנה מידה של הליגה השלישית ובכל זאת ההישגים רחוקים מלשקף את ההשקעה.
"מכבי יבנה שיחקה בליגה העל במשך 5 שנים רצופות (1982-1987) וגם בעונת 1991/92״, מתאר רם. ״מאז היא מדשדשת בין הליגה השנייה לליגה השלישית (בעיקר בליגה א'), למרות שבעשור האחרון יש לה תקציב עירוני גבוה ומכובד בכל קנה מידה. מנגד, קבוצות 'קטנות' כמו ריינה וטבריה מוכיחות שאפשר להגיע לליגת העל בלי כסף 'גדול', וגם אם לא, אפשר לתקוע יתד בלאומית ולהגיע לפלייאוף העליון גם בתקציבים סבירים".
והמסר ברור: זה לא רק עניין של כסף. זה עניין של דרך. ריינה, טבריה, יפו וכפר שלם מוכיחות שגם בלי תקציבי עתק אפשר לייצר יציבות, זהות וחיבור לקהילה. יבנה, למרות הכלים שיש לה, נכשלת בכך שנה אחרי שנה.
אז השאלה שחייבת להישאל היא רחבה יותר: האם מכבי יבנה היא נכס עירוני או בזבוז כספי ציבור? מצד אחד, קבוצה עירונית אמורה לשמש מקור לגאווה, לייצג את העיר במגרשים ולתת לנוער מקומי סיבה לחלום. היא יכולה להיות חלק מהתדמית של יבנה, מהשפה התרבותית שלה, מהחיים המשותפים. מצד שני, כשרואים קבוצה שמדשדשת תשע עונות ברצף בליגה השלישית, קשה להסביר מדוע ההשקעות העירוניות לא מניבות תוצאות בשטח. הציבור שואל את עצמו אם מדובר בהשקעה נכונה – או במערכת שמזינה את עצמה בלי שינוי אמיתי.
אבל כמו שקורה לא פעם בכדורגל הישראלי, יציבות לא תמיד מתורגמת להצלחה. במובנים מסוימים, השקט הניהולי דווקא הפך לנוחות. הקבוצה הפסיקה לקרוס, אבל גם הפסיקה לחלום. האחריות העירונית אמנם העניקה יציבות, אבל היא גם הורידה את תחושת הדחיפות והשאיפה להתקדם. במקום להפוך למנוף שידחוף את מכבי יבנה קדימה, הניהול הפך לעוד מערכת ציבורית - יציבה, מתוקצבת, אבל נטולת תשוקה אמיתית לפרוץ קדימה.
ועדיין, יש מי שמנסה לשבור את התבנית הזו. ראש העיר הנוכחי רועי גבאי מינה בשנה שעברה מנכ"ל חדש, שנכנס עם תשוקה אמיתית, גם לחבר את המועדון חזרה לקהילה וגם להחזיר אותו ליגה לאומית. בעונה שעברה המשימה נכשלה, אבל הכוונה ברורה: להחזיר את מכבי יבנה למקום שבו היא חושבת שמגיע לה להיות.
ואת המבחן הראשון, אולי הסמלי ביותר, היא תקבל כבר בסוף השבוע - בדרבי גביע המדינה מול בית"ר יבנה, האחות הקטנה שעלתה לאותה ליגה בלי תקציב גבוה ותמיכה עירונית סמלית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו