פלה? חודורוב וטיש היו סוחפים יותר / אמנון לורד
בשפה של נחמיה בן אברהם, שהיה משדר משחקי כדורגל והופך אותם לדרמה רומנטית, היו שני ביטויים זכורים, ויכול להיות שאני טועה: "לפי חשבוני" ו"תקנו אותי אם אני טועה". אז לפי חשבוני, שני השידורים הישירים הראשונים שאני זוכר מילדותי המוקדמת אי־שם בסוף שנות ה־50 היו גמר "הגביע העולמי" בשטוקהולם בין ברזיל לשבדיה - 5:2 לברזיל, פלה דורך על במותיו. וללא שום הבדלים והבדלות, הפועל פ"ת נגד מכבי ת"א - גמר גביע המדינה 1959, יכול להיות 4:3 לטובת אחת מהן.
ידענו טוב מאוד את הפערים בין ברזיל, איטליה וכל השאר לבין הקבוצות המקומיות, אבל זה לא שינה כלום במשיכה הבלתי נשלטת למשחק ולשחקני הכדורגל הישראלי של אותן שנים. הבעיה היא שנבחרות שישראל בסוף שנות ה־50 ועד שנות ה־80 התמודדה כשווה מולן, קפצו בשתי דרגות, ומשהו שיתק את ישראל. היא נשארה תקועה.
לאחדים זה יישמע מוזר, אבל הקבוצה שעיצבה את היחס למשחק בתקופה ההיא היתה הפועל פתח תקווה. איזה פתח־תקוואי קשיש, שמת מזמן, תיאר לי פעם את ההתקפה שלהם: הם התפרסו קדימה כמו סילונים, ככה אמר דוביד אפשטיין. סטלמך, קופמן, נהרי, רצבי אחד או שניים.
רוב הילדים הפכו בגיל 5 או 6 לאוהדים מושבעים של הפועל פ"ת. אני, לעומת זאת, הרגשתי כבר אז את הסחף העדרי והחלטתי ללכת עם חודורוב, רוזנבוים, לבקוביץ', טיש... שכחתי מישהו? כנראה את רוב ההרכב של הפועל ת"א. אבל מי שיש לו בעיה עם זה יכול להתקשר לאיל מגד, ויקבל ממנו רשימה מלאה של ה־11 באדום, מודל 1960.
הסופר הדגול שרגא גפני זיהה את המשיכה של הילדים בימים ההם לכדורגל, קרא לעצמו אבנר כרמלי והוציא את הסדרה על הכדורגלנים הצעירים "בעט אלון בעט".
שני גיבורי הסדרה היו בתפקידי חלוץ (אלון וחברתו רננה) ושוער (רפי). דמותו של אלון בוודאי התבססה על סטלמך, שהיה השחקן הראשון במחוזותינו עם סטאר קווליטי. היא נסדקה מעט רק כעבור עשרות שנים, כשנחשפו כמה מעשים לא נאים שביצע דווקא על מגרש האימונים.
קסם קרחות הבוץ לא פג / דוד רוזנטל
הפורד אנגליה שנת 64' של אבא קרטעה לאיטה. מדהים שלגרוטאה הזאת היה מותר לעלות על הכביש. מצד שני, הכביש הזה היה רחוב אילת, דרך אספלט שחוקה ומחוספסת שרכבים גוססים הלמו את הנוף שעטף אותה. עצרנו בסטקיית נלו. אני זוכר את גוש השומן הנוצץ בקצה הסטייק שהונח בפיתה. השנה היתה 1982, ואני, ילד שעדיין לא מלאו לו 8, לא ממש הבנתי שבעוד מעט סדר העדיפויות של חיי עומד להשתנות.
הגענו. הצבע הירוק שציפה את קירות הבטון של בלומפילד עורר סקרנות. חיכינו בתור בציפייה דרוכה להיכנס פנימה. מעולם לא ראיתי משחק כדורגל בצבע, כל שכן באצטדיון. הסדרן קרע את הכרטיסים. צעד ועוד צעד במדרגות השטוחות - ולפתע הם נגלו לנגד עיניי: כר דשא מטופח למחצה (אז קרחות בוץ היו עניין שגרתי), סימוני מגרש רשלניים, שערים לבנים - תמונה שגרתית למדי עבור כל אוהד ותיק, אבל סוריאליסטית לילד שפגש בחיזיון הזה בפעם הראשונה.
המשחקים בהצגה הכפולה (עוד מנהג שגרתי שנעלם מהמגרשים) היו נוראיים. שמשון ת"א ומכבי יפו סיימו ב־1:1, ומיד אחריהן מכבי ת"א ובני יהודה נפרדו ב־0:0 משמים. זה לא שינה מבחינתי דבר. מאותו רגע המחשבה היחידה בראשי היתה על הפעם הבאה שבה אעלה באותן מדרגות שטוחות. הרגע שבו העיניים פוגשות את המגרש, המשיך להפעים גם בעשורים הבאים, אבל כמו בכל דבר, באותה פעם ראשונה נצרב הזיכרון החזק ביותר.
ילדים באייטיז לא נחשפו לליגה הספרדית והאנגלית. עם טוויסט קטן למשפט המפורסם של וינס לומברדי - הכדורגל פה לא היה הדבר החשוב ביותר, הוא היה הדבר היחיד. בשבת החורפית ההיא לפני 43 שנה הקסם הזה הורכב מפורד אנגליה ישנה, סטייק שומני בפיתה, מדרגות שטוחות, כר דשא עם קרחות בוץ ושני משחקים מחורבנים.
דבר לא ישתווה לרגעי הקסם בבלומפילד / יואב לימור
אהבתי כדורגל מאז ומתמיד. אני זוכר את עצמי בוכה כשג'וני רנסנברינק הדביק כדור לקורה בשלהי גמר המונדיאל ב־1978, שבו ארגנטינה המושחתת של החונטה זכתה לבסוף ושברה את ליבי. ואני זוכר איך אבא החליף את הטלוויזיה לצבע לכבוד מונדיאל 1982, רק כדי שאבכה שוב כשהמשולש החד־פעמי של זיקו־אדר־פלקאו הודח ברבע הגמר.
אבל ההתאהבות האמיתית באה רק שנתיים אחר כך. גדלתי בירושלים, ובזמן שכל החברים שלי אהדו בית"ר, אני עשיתי דווקא. לכן בחרתי בטוטנהאם באנגליה כשהם בחרו ליברפול ומנצ'סטר יונייטד. לכן בחרתי באינטר כשהם הלכו עם מילאן. ולכן הוקסמתי כשמשה סיני הגיע לימק"א במאי 1984, ובשני שערים ספקטקולריים (תודה, זוהיר) לקח את האליפות מבית"ר והעניק אותה למכבי חיפה. וכך, הוד שמאליותו, המלך משה הראשון, עשה אותי אוהד הפועל.
מאז זרמו הרבה מים בניסיונות לגדל דשא בבלומפילד: הפועל ראתה אליפויות וגם דאבלים היסטוריים שהביאו אותה למסעות קסם אירופיים, והיא ראתה גם ירידות ליגה.
על הדרך נולדו לי שלושה בנים. שלושתם אדומים, כמובן. כשהצעיר שבהם נולד, בשעת ערב מאוחרת לפני 19 שנים וחצי, ראיתי בחדר הלידה משחק של ברצלונה בזמן שאמא שלו לחצה כדי שיואיל לצאת. ואחרי שיצא, כשקיבלתי אותו לחיבוק, אמרתי לו רק שתי מלים: "אנחנו הפועל".
במהלך השנים ראיתי מאות משחקי כדורגל בעולם. גרתי בלונדון, ובכל שבת הייתי רואה משחק, ונסעתי ברחבי אירופה והעולם במרדף אחרי משחקים. אבל שום דבר - לא מסי ורונאלדו, לא גמר הצ'מפיונס או גמר המונדיאל - לא ישתווה לרגעי הקסם בבלומפילד, עם 0:1 קטן שמרים את שער 5 לשמיים, ואחריו את האצטדיון כולו.
"לא יודע להסביר את מה שהיא עושה, באתי להגביר את הקצב בשבילה". והלב, הלב האדום, דופק בהתרגשות לקראת עוד עונה. רק תנו לי דרבי, ויהיה מושלם.
דם, יזע ודמעות - זה שם המשחק / אייל לוי
לא היה מאושר ממני כשאבא הודיע באותה שבת, בדצמבר 1975, שהוא לוקח אותי למשחק ועוד בכפ"ס. הירוקים של שום ופוגל מארחים את מכבי ת"א הגדולה. בראש עפו הזיות על דשא ירוק ודיילת שמושיבה אותנו ביציע הכבוד וטוטאל פוטבול כמו הולנד של ניסקנס וקרויף. לפעמים חלומות מתגשמים? לא הפעם. על איזה מגרש מטופח אתה חולם, טרונצ'ו? זוכר את הגדר החלודה שקידמה את פנינו, את הדחיפות בכניסה? התמקמנו ביציע, אם אפשר לקרוא ככה למעלה העולב שביקש לארחנו, אבל לא נורא, באנו ליהנות בכוח.
כבר בחימום זה שמלפנים הסתיר, אז אבא הציע שאצמד לגדר שעל קו האורך, הכי קרוב לדשא והכי רחוק מהטיפוס המפוקפק שהתיישב לצידי. הצמדתי את הפנים לגדר המטונפת ודרך הריבועים הקטנים זכיתי לראות בפעם הראשונה את ירון עוז בגודל טבעי וההוא שם זה בטח אורי סלימאן. זיהיתי את כולם ופנטזתי שמכאן החוויה רק תלך ותשתפר, הרי לאן כבר אפשר להידרדר? רק שאיך שהמשחק החל, ממש מאחוריי, התפתחה תגרה. אף פעם לא ראיתי שני מבוגרים הולכים מכות. לא סתם דחיפות בסופר, אלא אגרופים ודם אמיתי. שוטרים מיהרו להגיע, רופא הוזעק לטפל. זוכר שנדבקתי לגדר והתפללתי שלא יכניסו לי בעיטה.
דרור בר־נור העלה את מכבי ת"א ליתרון רבע שעה מהסיום, ואז מישהו נעמד לידי והבטיח לחלוץ האורח שמפה הוא לא ייצא חי והוא יחכה לו בחוץ ובית דין לא יעזור. שום זכר להזיות ולחלומות על כדורגל ישראלי במיטבו. למזלי זה שהבטיח נקמה נרגע אחרי ששמואל טרבס השווה שלוש דקות לפני השריקה האחרונה. יצאנו מהמגרש במהירות, נכנסנו לאוטו כשבמעלה הגרון, במקום אופוריה, אחזה המועקה, ואם זה לא מספיק, בחדשות הודיעו שבמשחק ליגה ג' נרצח שחקנה של מכבי רחובות, מרדכי קינד. "יום שחור לענף", בישר הקריין.
לא חשבתי יותר על כדורגל. הסתכלתי דרך חלון הרכב והבטחתי שעם הענף הזה גמרתי. מעכשיו רק שחייה צורנית, גג התעמלות אמנותית. זהו, נגמלתי. מאז אותה שבת מדממת ראיתי 1,286 משחקים, לא כולל אימונים מסכמים של מכבי הרצליה ובני יהודה. דרבי התפוצץ לידי, אנשים נפצעו בתגרות ענק, ואילו אני המשכתי לבהות בדשא מבלי להגיש עזרה. יש כאלה שמגדירים זאת כמחלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו