עם פתיחת עונת 2025/26 בליגת העל, הפועל פתח תקווה שרק עלתה מהליגה הלאומית שוב מוצאת את עצמה בצומת קלאסית של הכדורגל הישראלי: דילמת המאמן שעלה ליגה. עומר פרץ, שהחזיר את המלאבסים לליגה הבכירה אחרי עונה אחת, קיבל את המושכות גם לעונה הזו - למרות שמעולם לא אימן ברמות הללו קודם לכן. ההחלטה הזו, רגשית ככל שתהיה, מעלה שאלה: האם ׳מגיע לו׳ אומר שגם נכון להשאיר אותו?
את הדילמה הזו לא נדרשתי לחוות בעצמי, לפחות לא מעמדת מקבל ההחלטות. כשסקציה נס ציונה עלתה לליגת העל בעונת 2018/19, שימשתי כדובר המועדון וראיתי מקרוב איך המאמן עופר טסלפפה, שהוביל אותנו במסע מרגש מהלאומית, מתפטר מיוזמתו- פשוט כי לא החזיק בתעודת הפרו הדרושה לאימון בליגת העל. זו לא הייתה החלטה ניהולית, אלא רגולטורית, אבל בדיעבד זה חסך למועדון דילמה לא פשוטה - לא היה צריך לבחור בין הלב למקצועיות.
והלב הזה הוא בדיוק הבעיה. בכל עונה מחדש, הקיץ מביא איתו את אותו הריטואל: קבוצה מצליחה לעלות ליגה, המאמן חוגג עם הצעיף על הכתפיים וכששואלים את ראשי המועדון על העונה הבאה, הם עונים בנחרצות שמבחינתם הוא ימשיך לעונה נוספת וכמה שהוא ראוי להזדמנות. זו כמובן תגובה טבעית, אנושית, אפילו ערכית. אבל בעולם הכדורגל, זה גם עלול להיות אסון ספורטיבי.
העלייה מליגת המשנה לליגת העל היא לא שינוי קוסמטי. זו לא עוד עונה וזו לא עוד ליגה. זה זינוק לעולם אחר כאשר התקציבים שונים, הלחצים גדלים, היריבות קשוחות והפרטים הקטנים עושים הבדל של חיים ומוות מקצועיים. במצב כזה, מאמן חסר ניסיון בליגת העל, שלא נדרש לעמוד בעוצמות האלה בעבר, עלול למצוא את עצמו מאחור. זה משפיע לא רק על המשחק, אלא על כל המערכת - בחירת הסגל, ההתנהלות מול ההנהלה והשליטה בחדר ההלבשה.
ניקח לדוגמה את הפועל פתח תקווה של 2022/23. עופר טסלפפה, אותו מאמן שהעלה את נס ציונה, עשה עונה נהדרת גם עם פתח תקווה והחזיר אותה לליגת העל אחרי שמונה שנים. הפעם הוא היה עם תעודת הפרו וזכה לקבל את הקרדיט לעונה נוספת, בצדק רגשי מוחלט, אבל התוצאה הייתה קשה. פתח תקווה התרסקה, נראתה אבודה בעונה ההיא בליגת העל וירדה ליגה במהירות. טסלפפה, מאמן עם פוטנציאל, מצא את עצמו במעמד שגדול עליו לאותו הזמן ושילם את המחיר.
עונה אחת בלבד חלפה ואותו תרחיש חוזר עם עומר פרץ. גם הוא העלה את פתח תקווה וגם הוא נשאר לעוד עונה, הפעם בליגת העל. ואם לא תהיה הפתעה גדולה, הסיפור עלול להסתיים באותה הדרך.
מהצד השני יש את בני ריינה. אדהם הדיה העלה את הקבוצה ליגה, וכבר בתחילת העונה הוחלף בשרון מימר. לא כי הוא לא ראוי, אלא כי הבינו מה נדרש כדי להישאר בליגה. התוצאה הייתה שריינה שרדה עונה נוספת בעוד הדיה המשיך הלאה בכבוד. לפעמים, דווקא הפרידה היא המחווה הכי גדולה שאפשר לתת.
הבעיה בתופעה הזו היא תרבותית. מועדונים מקדשים את הרגש, הסנטימנט וה"פרגון", בעוד ששכחנו שלפעמים הדבר הכי הוגן, גם כלפי המאמן עצמו, הוא דווקא להגיד לו תודה על הדרך ולחפש מישהו אחר לשלב הבא או לתווך לו שהוא אינו בעל הניסיון הדרוש ולטובת המועדון להציע להשאיר אותו כעוזר מאמן, או בתפקיד מקצועי אחר. מאמן שמעלה קבוצה ליגה הוא לא בהכרח האיש הנכון להשאיר אותה שם.
וזו לא ביקורת על המאמנים. זו ביקורת על התפיסה. אי אפשר לבנות קבוצה לליגת העל כמו שבונים קבוצה בלאומית. אי אפשר לבחור זרים באותם כלים, אי אפשר לנהל חדר הלבשה באותו אופן. זו ליגה אחרת, עולם אחר ולעיתים גם שפה אחרת. מועדון שעולה ליגה ולא מתארגן בהתאם בונה את עצמו להתרסקות.
לכבוד ולרגש יש מקום בכדורגל, אבל הם לא תחליף לתכנון. מועדון שרוצה לשרוד בליגת העל או לתקוע בה יתד, צריך לבחור מאמן עם ניסיון, כלים, הכרות עם הליגה ויכולת להתמודד עם משברים. לפעמים, הדרך הטובה ביותר להוקיר את זה שהעלה אותך ליגה היא להציע לו תפקיד במערכת, להיפרד בכבוד ולהביא את זה שיוכל לקחת אותך לשלב הבא.
הכותב הוא חובב ליגות נמוכות, יועץ תקשורת ולשעבר דובר סקציה נס ציונה.
