השלטים מתחלפים, השמות משתנים, אבל בליגות הנמוכות של הכדורגל הישראלי דבר אחד לא משתנה: הזלזול. הוכחה נוספת לכך קיבלנו עם אישור מנהלת הליגות על שינוי מבני, לא פחות ממהפכני, שייכנס לתוקפו החל מעונת 2026/27 וכולל את חזרת הליגה הארצית.
על הנייר, מדובר במהלך ניהולי לטיפוח שחקנים צעירים וייעול מבנה הליגות. בפועל, מדובר במהלך שצפוי לחולל נזק דווקא למי שכדורגל הוא עבורם הרבה יותר ממשחק: הקהילות המקומיות, המועדונים השורשיים, השחקנים שגדלו בשכונה והקהל שעדיין מגיע, גם בלי תקציבי עתק.
הליגה הארצית החדשה אמורה לכלול 18 קבוצות, כאשר מתוכן עד שש קבוצות בת של מועדונים מליגת העל. הקבוצות הללו יורכבו משחקנים עד גיל 23 (ועם כמה חריגים), יורשו לרשום שחקן זר אחד, לא יזכו לתקצוב, לא ישתתפו בגביע המדינה ולא יוכלו לעלות לליגת העל. המטרה המוצהרת: לאפשר לשחקנים צעירים להשתפשף ברמות תחרותיות גבוהות יותר, מבלי ״לבזבז״ דקות משחק יקרות בליגה הראשונה. נשמע הגיוני. עד שמבינים על חשבון מי זה קורה.
ניקח כדוגמה את הפועל רמת גן והפועל ראשון לציון. שני מועדונים עם קהל, היסטוריה, קהילה ו-DNA מקומי, שיכולים למצוא את עצמן בליגה הארצית החדשה. עכשיו תדמיינו את הקבוצות האלה נאבקות על הישארות בליגה, רק כדי למצוא את עצמן נופלות - לא כי לא היו טובות מספיק, אלא כי קבוצה שנועדה לשמש חממה לשחקני סגל של מועדון מליגת העל עקפה אותן בטבלה. בלי אוהדים, בלי מטרות אמיתיות, בלי אחריות ציבורית. פשוט כי זה מה שהמבנה החדש מאפשר.
כל מועדון שעמל במשך שנים כדי לשרוד, לייצג ולהיות הרבה יותר מ-11 שחקנים, עם קהל, היסטוריה ותרבות שנטען בתוך הערים והשכונות, עלול להפוך לשק החבטות של קבוצות פיתוח נטולות קהל, תקציב או מחויבות אמיתית.
הכנסת קבוצות בת לליגה מקצוענית היא לא רעיון חדש. באירופה הוא קיים כבר שנים. אבל גם שם, ברוב המקרים, הוא שנוי במחלוקת. בספרד למשל, קבוצות בת משחקות בליגות המקצועניות אבל לא יכולות לעלות ליגה או לשחק מול קבוצת האם. בגרמניה המודל קיים בעיקר בליגות האזוריות ולא בכל הרמות. ובכל מקרה, המדינות הללו נהנות ממערך תשתיות, נוכחות קהל ותמיכה תקציבית שונה לחלוטין ממה שיש כאן. בישראל, ההעתקה הזו נראית תלושה מהמציאות ובעיקר מנותקת מהשטח.
זה לא רק עניין של ספורט, אלא עניין של גישה. מה אומר מבנה הליגות החדש על היחס שלנו לקבוצות מהפריפריה? מה הוא משדר לקבוצות עם היסטוריה, ששייכות לערים קטנות או לשכונות גדולות? האם בעתיד גם הן תיאלצנה להפוך ל״קבוצות בת״ של מועדונים עם תקציבי עתק רק כדי לשרוד?
מעבר לכך, מדובר בבעיה תרבותית: ליגת כדורגל לא נועדה להיות חממה סגורה לפיתוח שחקנים. היא אמורה להיות תחרותית, רגשית וקהילתית. מקום שבו מועדונים נאבקים על נקודות, שחקנים נותנים את הדם והאוהדים חולמים. לא עוד שלוחה טכנית של מועדון עשיר מהמרכז.
אם כל כך חשוב לטפח שחקנים צעירים ויש מקום לדון בזה ברצינות, אפשר לעשות את זה במנגנונים אחרים, בין היתר באמצעות הגדלת סגלים, מתן מענקים לקבוצות שמשלבות שחקנים צעירים, הקמת מסגרות תחרותיות ייעודיות עם מדדים מותאמים. לא באמצעות דחיקה של מועדונים אמיתיים מהזירה.
מנקודת המבט של המועדונים המבוססים על קהילתיות, מדובר ברגרסיה. הם עומדים עכשיו בפני מציאות שבה קבוצה נטולת קהל ומסורת יכולה לדחוק אותם החוצה, פשוט כי היא משמשת כלי טקטי עבור קבוצת ליגת העל. עיר כמו דימונה או עפולה עלולה לראות את קבוצת הדגל שלה נדחקת החוצה, רק כדי לפנות מקום לבני מכבי חיפה עד גיל 23. כמה שנים עוד ייקח עד שלא נוכל להבדיל בין ליגה מקצוענית לאקדמיה סגורה?
ואולי זו השאלה שכולנו צריכים לשאול: האם אנחנו רוצים ליגה שנראית טוב באקסלים, או ליגה שיש לה לב ונשמה?
הכותב הוא חובב ליגות נמוכות, יועץ תקשורת ולשעבר דובר סקציה נס ציונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו