אני לא בטוח בן כמה הייתי. אולי עשר. מה שאני כן זוכר זה את המגרש ב"איצטוני" של מרמורק, את הדוחק ביציעים הקטנים, את הריח של הדשא ואת אייל גולן, אז שחקן התקפי לא רע בכלל. אולי לא ממש מלהטט, אבל בשבילי, הילד ההוא ביציע, זו הייתה אווירה של קלאסיקו. מרמורק מול שעריים. כחול מול אדום. שכונה מול שכונה. דרבי של רחובות.
מאז, כמובן, עברו שנים. הקבוצות דעכו, השחקנים פרשו והדרבי הפך לזיכרון נוסטלגי שמגיח פה ושם בהתכתבויות בוואטסאפ. אבל היום, לראשונה מאז 1949, השתנה הסיפור כולו. שעריים ומרמורק, שתי הקבוצות המזוהות ביותר עם העיר רחובות, מתאחדות לקבוצה עירונית אחת. העירייה תשקיע תקציב ראשוני של כשני מיליון שקלים, המועדון ישחק באצטדיון החדש שבנייתו לקראת סיום ובפעם הראשונה יש לרחובות קבוצה אחת שמייצגת את כולה.
ולא מדובר כאן רק בהחלטה ניהולית. מדובר בשינוי תודעתי. ברחובות חיו במשך עשרות שנים זה לצד זה שני מועדונים שונים, שכל אחד מהם נשא עמו היסטוריה, גאווה וקהילה. מכבי שעריים נוסדה ב-1950, שיחקה פעמיים בליגה הבכירה והייתה סמל לשכונה ולצניעות. הפועל מרמורק נוסדה שנה קודם לכן, וייצגה שכונה שהייתה פעם כפר מחוץ לעיר וסופחה לרחובות רק בשלב מאוחר יותר. הדרבי בין הקבוצות לא היה רק משחק - הוא היה אירוע קהילתי, מיתולוגי, טעון.
אבל המציאות שחקה את שתיהן. חוסר יציבות ניהולי, תקציבים מצומצמים, קהל שהלך והצטמצם ומסורת שכמעט ונשחקה. במרץ 2024 כבר היו דיבורים על איחוד, העירייה ניסתה לקדם מהלך אסטרטגי, אבל שום דבר לא באמת התרומם. עכשיו זה קרה. ויש סיבה טובה להאמין שהפעם זה יהיה שונה.
מכבי שעריים, עם ההיסטוריה מ־1950, האוהדים הוותיקים והמדים הכחולים, כבר מזמן לא נראית כמו הקבוצה שחלמה פעם על ליגת העל. והפועל מרמורק, שנולדה בכפר שסופח לרחובות רק מאוחר יותר, ממשיכה לנשום את הנוסטלגיה של שנות השבעים. שתי קבוצות שורשיות, אהובות, אבל אם נהיה כנים, גם תקועות. שתיהן התמודדו עם אותם אתגרים בדיוק: מחסור בתקציב, חוסר יציבות ניהולי ובעיקר תקרת זכוכית ברורה. כל אחת לבדה לא הצליחה להתרומם. לא כלכלית, לא מקצועית, ולא תודעתית.
אני לא חוויתי את האיחוד של נס ציונה, הוא התרחש הרבה לפני שנולדתי. אבל גדלתי לתוכו. כילד, כאוהד, כדובר ומנהל הדיגיטל של סקציה נס ציונה. לא הייתה שאלה של "לאן הולכים" - הייתה קבוצה אחת שכולם הלכו אחריה. היו מחלוקות, היו אכזבות, אבל הייתה גם תחושת שייכות אחת גדולה. לא בטוח שסקציה נס ציונה הייתה מצליחה להגיע לליגת העל בלי אותו איחוד. ובעיקר, לא בטוח שקהילה קטנה כמו נס ציונה הייתה מחזיקה שלוש קבוצות נפרדות לאורך זמן.
גם בערים אחרות ראינו איחודים שהצליחו. בני סכנין היא דוגמה לקבוצה שנולדה מאיחוד ויצרה זהות חדשה שכבשה את הליגה הבכירה. מועדון ספורט אשדוד אמנם עבר טלטלות בתחילת הדרך, אבל כיום הוא יציב, עם נוכחות קבועה בליגת העל, מחלקת נוער מתקדמת ומבנה כלכלי ברור. גם הסקציה, השכנה מנס ציונה, נולדה כאמור מאיחוד. כל אחת מהן מוכיחה שאפשר להתחיל מחדש - ולנצח.
כי רחובות, למרות גודלה ואיכות תושביה, נשארה בלי נציגות ראויה בליגות הבכירות. והנה, נבנה לה איצטדיון חדש ויש רצון להשקיע ויש ציבור שרוצה קבוצה אחת לחלום עליה. יש ילדים שלא יצטרכו לבחור בין אדום לכחול, אלא פשוט ללבוש את הצבע של העיר כולה.
השאלה היא לא אם זה היה מתבקש - אלא איך לוקחים את ההזדמנות הזאת ולא מפספסים אותה. איך מביאים למגרש הנהלה מקצועית, דרך, חזון, עבודה קהילתית. כי המהלך הנוכחי, כל עוד יישאר רק כותרת יפה, לא יספיק. ייתכן שבהתחלה המועדון לא ימלא יציעים. ייתכן שזו תהיה דרך דומה לזו שעברה מ.ס אשדוד עם פחות קהל, אך הרבה יותר יציבות. פחות רומנטיקה ויותר ניהול. אבל זו יכולה להיות דרך נכונה. כי גם מועדון עם פחות דציבלים יכול לגדול מתוך שקט.
לסיום, האיחוד הוא רק ההתחלה. עכשיו צריך לבנות קבוצה. ובעיקר לבנות סיפור חדש. כזה שהילדים של היום יזכרו עוד עשרים שנה, כמו שאני זוכר את הדרבי ההוא עם אייל גולן.
הכותב הוא חובב ליגות נמוכות, יועץ תקשורת ולשעבר דובר סקציה נס ציונה
