כשהוא נושק לגיל 41, דקל קינן עדיין לא מרגיש בשל לפרישה ממשחק פעיל. ומדוע שיפרוש? על הדשא הוא נהנה מהתחרותיות ובמקביל מפתח את קריירת האימון שלו. בשיחה מקליפורניה, בלם מכבי חיפה ונבחרת ישראל לשעבר, ולוס אנג'לס פורס כיום, מסביר שהתשוקה למשחק נותנת לו את הכוח להמשיך וגם עד כמה התחבר לכדורגל בארצות הברית.
לפני שנדבר על כדורגל, יש משהו יותר רחב שנוגע לכולנו. איך אתם, כמשפחה שחיה בחו"ל, מרגישים בטוחים במציאות שהשתנתה מאז 7 באוקטובר, במקביל לאירועים האנטישמיים בארצות הברית שמתגברים לאחרונה?
"לא אשקר. מרגישים מתחת לפני השטח שיש מתח באוויר, כל הזמן. מצד שני אני באורנג' קאונטי, בקהילה יהודית מאוד חזקה. הילדים שלי הולכים לתנועת הצופים היהודים, חוגגים חגים ביחד. אז כן, יש יותר אבטחה, אבל הקהילה פה מאוחדת מאוד. מיד אחרי 7 באוקטובר קיבלנו המון אהדה, אבל זה רק הלך והתדרדר מאז, למרות שביום יום אני לא מרגיש אנטישמיות".
את התפקיד "מאמן-שחקן" כבר בקושי רואים בכדורגל המודרני. איך אתה משלב בין זה לבין העשייה שלך בשתי ליגות שונות?
"כמאמן-שחקן בליגה השלישית בלוס אנג'לס פורס אני מאוד נהנה, למרות שאני רחוק מאור הזרקורים. אני משפיע המון על השחקנים שאפשר לומר שנפלו בין הכיסאות. עבור לא מעט מהם זאת ההזדמנות האחרונה להיות שחקן מקצועני ולהתקדם. מטרת העל שלנו כקבוצה היא לזכות באליפות, מה שעשינו בעונה שעברה, והמטרה המשנית היא לקדם את השחקנים שלנו לליגה טובה יותר.
נכון, האצטדיונים פחות מרשימים ואין קהל בכמויות אדירות, אבל התשוקה לנצח היא אותה תשוקה. אני מצליח לשלב בין התפקידים כי קודם כל יש לי עוזר מאמן דומיננטי, וגם כי בדרך כלל אני מחליט מראש באיזה משחקים אני אשחק ובאיזה לא. הכל ביחד כל כך מהנה, עד שקשה לי לשחרר ולומר 'זהו, אני פורש'. זה משאיר אותי צעיר, חד ותוסס".
איך מתקדמים מהמקום שבו אתה נמצא עכשיו?
"נפתחות לי דלתות וכבר עכשיו אני מצליח לשלב בין המשחק הפעיל לתפקידי כעוזר מאמן בליגה השנייה. הכדורגל פה אמנם לא הספורט המוביל אבל הוא מתפתח מאוד, בגלל ההשפעה של הגעת ליונל מסי וגם בגלל שהמונדיאל הקרוב ייערך פה. הליגה הראשונה מאוד מתפתחת וכפועל יוצא גם הליגות שמתחת".
גביע העולם למועדונים גם מתקיים עכשיו בארצות הברית. יש טירוף סביב הטורניר?
"כן, בעיקר בקהילה הלטינית כי יש קבוצות מקסיקניות שמשתתפות. נכון שהכדורגל פה הוא לא כמו פוטבול או בייסבול, אבל גביע העולם למועדונים לדעתי זה צעד מבורך, כי זה יחשוף עוד ועוד קהל צעיר למשחק וככה בונים תרבות כדורגל.
גם הטירוף סביב המונדיאל כבר מורגש, זה ברמה הלאומית. נבחרת ארצות הברית כל הזמן בשיח, במיוחד מאז המינוי של מאוריסיו פוצ'טינו. הם הפסידו עכשיו ארבעה משחקים רצופים והביקורת התחילה. לנדון דונובן, אגדת כדורגל מקומית, גם ביקר את השחקנים שביקשו לנוח בפגרה. ציפו מהם להיות ברמה גבוהה יותר, אבל יש להם עוד זמן לתקן עד שהטורניר יתחיל. קנדה ומקסיקו, שגם מארחות את המונדיאל, נראות טוב יותר".
"מדגדג לחזור, אבל זאת החלטה לא פשוטה"
איך מגיבים ב-MLS לשחקנים הישראלים?
"מי שזוכים ליותר יחס, מן הסתם, אלה שחקני ההתקפה שכובשים. הם מקבלים המון כותרות ומצליחים מאוד, אני מאושר עבורם. הם פותחים דלתות לעוד ועוד ישראלים וזה שוק שרק הולך ומתפתח. אני ממליץ מאוד לישראלים לבוא ולשחק כאן. זאת כבר מזמן לא ליגה שרק פורשים בה, אלא ליגה שאפשר להתקדם ממנה גם לאירופה. אני מאוד שמח עבור כל הישראלים פה וחשוב לציין שהם מאוד מוערכים".
איך הגבת על החדשות הקשות על מותו של גדי קינדה? קבוצתו לשעבר ספורטינג קנזס סיטי חלקה לו כבוד.
"זה חימם מאוד את הלב לראות שחקן ישראלי שהגיע לארצות הברית, שיחק פה ונגע בכל כך הרבה אנשים. זה לא מפתיע. לא הכרתי את גדי ז''ל אישית, אבל כל מי שמספק עליו אומר איזה בחור מדהים הוא היה. האופן שבו הליגה פה כיבדה אותו ריגש. אפילו הקווטרבק של קנזס סיטי צ'יפס, פטריק מהומס, שיתף דברים לזכרו. זה לא מובן מאליו וזה מראה על כמה אנשים הוא השפיע בחייו".
במכבי חיפה אתה לא נחשב רק לאגדת מועדון, אלא קודם כל אוהד. עד כמה התאכזבת מהעונה האחרונה?
"הציפיות גבוהות באופן טבעי, כי מכבי חיפה זה מועדון גדול וברק בכר חזר. יש עונות פחות טובות ומשהו כנראה לא התחבר מתחילת העונה עם ההדחה מאירופה. אני בקשר טוב מאוד עם ההנהלה ועוקב כאוהד, מקשיב ברדיו, צופה בטלוויזיה, אבל לא מרגיש נכון ובנוח להעביר ביקורת כשאני לא שם. אני כן יכול לומר שליאור רפאלוב לדוגמה מאוד מתאים לתפקיד החדש עם הניסיון שלו. הוא מכיר את הליגה ואת מכבי חיפה, חווה המון שנים טובות בבלגיה שסייעו לו לעצב אישיות וביטחון.
ברור שמדגדג לי לחזור, ויש לא מעט הצעות, אבל זאת החלטה לא פשוטה. אני רוצה לחזור רק כשאני אהיה שלם עם זה במאה אחוז. בזמנו, הציעו לי להיות העוזר של מסאי דגו, והרגשתי שזה לא הזמן הנכון עבורי לחזור ואפילו יותר חשוב, חשבתי שלמסאי דגו מגיע מישהו שיהיה איתו במאת האחוזים ולא אחד אחד שיתחיל לחשוב לעצמו, 'למה חזרתי?'".
ואם תגיע אליך הצעה עכשיו להצטרף לתפקיד מקצועי, זה יפתה אותך לחזור לישראל?
"אני כן מרגיש בשל מבחינה מקצועית, אבל זאת לא החלטה פשוטה כי טוב לי בארצות הברית, למרות שמכבי חיפה וישראל זה הבית ואני רוצה שהילדים שלי יתגייסו לצבא, יעשו שנת שירות. אני פשוט צריך לדעת בוודאות שזה הרגע הנכון לחזור, וכרגע לפחות אני עדיין לא שם".
המאמן הבא של מכבי חיפה, דייגו פלורס, הוא חניכו של מרסלו ביילסה האגדי. האיש הנכון בזמן הנכון?
"ביילסה הוא מורם ורבם של לא מעט מאמנים גדולים, הלוואי ופלורס יצליח. זה לא פשוט להתמודד עם הלחץ, להנהיג קבוצה גדולה. מכבי חיפה רק בגלל השם שלה כבר מועמדת לאליפות. אני מקווה שהוא יצליח להשתלב היטב ושיעזרו לו מבפנים. אני מאמין שעשו את ההחלטה הנכונה לגבי המינוי שלו. אני לא מכיר אותו אישית, אז לא הייתי רוצה סתם לזרוק דברים אוויר".
"חיכיתי לשחקן ליברפול חצי שעה מחוץ לחדר ההלבשה"
בוא נחזור לתקופה שלך באנגליה. מי השחקן שבאופן אישי היה לך הכי קשה להתמודד איתו?
"אתן לך שני שמות: רובין ואן פרסי כשהיה בארסנל ודידייה דרוגבה מצ'לסי. אני גם תמיד אומר באופן הכי אמיתי שיש, שמבחינה אישית, לא הייתי מספיק טוב לפרמייר ליג. נלחמתי ונתתי הכל, אבל לא הייתי מספיק מוכשר. גם מבחינה אתלטית לא הייתי ברמה הנדרשת. אני יותר מתאים לסגנון הפיזי והאינטנסיבי של הצ'מפיונשיפ, ועדיין התקופה בפרמייר ליג הייתה חוויה אדירה, לשחק מול השחקנים הכי טובים בעולם ולצבור ניסיון, זה הדבר האמיתי".
איך הגבת שהאקסית שלך לתקופה קצרה, קריסטל פאלאס, זכתה בגביע האנגלי?
"זה היה מדהים. אמנם לא שיחקתי שם תקופה ארוכה, אבל כשביקרתי בלונדון בינואר האחרון, יצרתי קשר עם המועדון והם שלחו לי הזמנות לראות אותם בדרבי נגד צ'לסי. לקחתי את הילדים שלי לסלהרסט פארק ואמרתי להם שזה אחד האצטדיונים הכי כיפים לראות בו כדורגל באנגליה. היה אדיר לראות אותם וראיתי את ההשפעה של ההצלחה של הקבוצה על האוהדים שלה. אני אוהד שרוף של הליגה האנגלית, תמיד אוהב את האנדרדוג ותמיד מתמקד בשחקנים שמתחת לרדאר - שחקני הגנה כמו קונור קואדי וג'יימס טרקובסקי.
יש לי עוד סיפור מאנגליה. כשהייתי בבלקפול, הגיע לבקר אותי חבר מהארץ ביום שלישי והחלטנו לנסוע לליברפול. ביקרנו במוזיאון של הביטלס, קפצנו לאנפילד לסיור ובסוף השבוע היינו אמורים לשחק נגד ליברפול. הייתי אז שחקן ספסל ואמרתי לאשתי ששווה שהיא תבוא לראות את המשחק שלנו גם אם לא אשחק.
התחלתי על הספסל, אבל אחרי 20 דקות לבלם שלנו נתפס הגב ועליתי כמחליף, ניצחנו את ליברפול של סטיבן ג'רארד וג'יימי קראגר 1:2, מה שעד היום נחשב לניצחון הכי גדול אי פעם של בלקפול. הייתי חייב להחליף חולצה עם ג'ו קול, אז חיכיתי לו חצי שעה מחוץ לחדרי ההלבשה באנפילד עד שהוא הגיע. אחרי כמה שנים הוא פגש אותי בארצות הברית כשחקן טמפה, כששיחקתי בסינסינטי. שנינו היינו הקפטנים ושאלתי אותו אם הוא זוכר את הסיפור באנפילד – לא היה לו מושג מי אני בכלל".
לסיום, מי המנג'ר שמהווה עבורך מודל לחיקוי?
"אני הולך על ז'וזה מוריניו. החיבור שלו לשחקנים והיכולת להתאים את הקבוצה שלו לכל יריבה, בכל פעם שצריך, זה מבחינתי הכי מיוחד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו