1. זה לא היה יכול להסתיים אחרת. הריקוד האחרון בהחלט של ערן זהבי במכבי ת"א היה חייב להיגמר בצלחת אליפות. השער האחרון בצהוב היה חייב להיכבש מול הקרחנה של שער 11. כדור חד לפינה שנושק לרשת הפנימית ופנימה. בדיוק כמו ברגע הגדול ההוא בדרבי ה-2:3 שסימן את תחילת הפיכתו לסמל הכי גדול של המועדון מאז אבי נמני.
אולי זהבי לא גדל במועדון כילד, אבל הוא בהחלט גדל בו והתפתח כשחקן והיה הגורם המרכזי במפעל צלחות האליפות של מיטש גולדהאר. "תודה לכל השחקנים על כל העונה, אני הגעתי רק בפלייאוף" אמר זהבי בכנות בנאום הפרידה. ועוד איך הוא הגיע לפלייאוף. 7 שערים, השוואות לנמני ב-2003. רק היה חסר שלאזטיץ' ישאל את שדרית הקווים אם היא רוצה את זה בשיר או במשפט.
2. זרקו לאזטיץ' אכל המון קש העונה. מהתקשורת, מהקהל שגם אתמול כשזהבי הוחלף כדי לקבל מסדר כבוד שרק בוז. העיניים שלו נשארו על המטרה. וכמו שחקניו, גם לאזטיץ' הרים את הרמה בפלייאוף. 23 מ-30 נקודות, 30 שערי זכות! והצגות כדורגל בדיוק כשהלחץ שבר שיאים. גם אחרי ההפסד בטדי כשכולם היו בטוחים שבאר שבע הם אלה שאינם שבירים, האלופה שמה הכל בצד ודהרה לאליפות נוספת.
בסך הכל מכבי סגרה עונה של 80 נקודות ו-86 שערי זכות. אלה לא מספרים של מורה לספורט, אלה מספרים של מאמן שלקח אליפות בעונה ראשונה מחוץ לבית, במדינה במצב מלחמה ועם קמפיין אירופי מתיש שהתקיים כולו מחוץ לישראל. אם הוא לא היה זר, לא היו שוחטים אותו ככה ומעריכים את העבודה שעשה כפליים. מצפה לו ולהנהלה קיץ מורכב וסגל שיעבור שינויים דרסטיים.
3. זאת היתה עונה משוגעת, הפכפכה, דרמטית ומלאת רגעים קורעי לב. מהפכים בצמרת, פלייאוף מטורף, מופעים של שיא הרגש עם חטופים שחזרו וקיבלו את מלוא הכבוד במגרשים והסתיימה בטרגדיה של גדי קינדה ז"ל. אם תשאל אוהדים ביציע מה היה הרגע הכי עוצמתי העונה, התשובה של כולם תהיה חד משמעית: הרגעים שבהם אמילי דמארי הטריפה את השחקנים והקהל לפני חודשים.
מבוגרים וילדים בכו והריעו ותהו איך הגענו לכך שעוד עונה הסתיימה ויש עדיין 58 אחים שלנו בגיהינום של עזה. החיבור בין הקהילה לקבוצות, בין שורדי השבי שחזרו למגרשים ותחושת הביחד שליוותה את כל הטקסים האלה היו האור באפילה. עכשיו צריכים האנשים שמנהלים כאן את העסק לחשוב גם על אופי הנצחתו של גדי קינדה ז"ל. כי זה הערך המוסף של הספורט. שתהיה לנו עונת מלפפונים מועילה ומעניינת.
