11.5.24. כ־30,000 אוהדי הפועל תל אביב מילאו את בלומפילד במשחק הקריטי מול מ.ס אשדוד, וסיפקו תצוגת עידוד מהמרשימות שנראו מצד הקהל האדום. השחקנים באדום, עם זאת, לא התעלו לגודל התפאורה והפסידו 2:0 - תוצאה שקבעה את הירידה של הפועל לליגה הלאומית.
במקביל לאכזבה של אלפי הילדים ביציעים, שדמעו כאילו נפלו עליהם השמיים, היו סביבם גם לא מעט מבוגרים, שאמנם לקחו קשה בעצמם את הסיטואציה, אבל הם גם הבינו שהמשחק הזה הוא התזה על פיה עשו בעבר מחקרים על הפועל תל אביב.
זה היה קלאסי שדווקא במשחק מול אצטדיון "מפוצץ" השחקנים ישקשקו, לא יתפקדו תחת הלחץ וירדו ליגה, מחזור אחד לפני סיום העונה.
האוהדים הוותיקים יותר של הפועל ידעו שאין שום דבר מפתיע בקריסה הזו. הם ידעו היטב שהפועל חיה על האדים שלה עוד מאז הירידה הקודמת ב־2017. הפועל התנהלה לאורך השנים האלה כמו חולה סופנית שרק מחכה שמישהו יגאל אותה מייסוריה.
היא נאבקה באופן כמעט קבוע בתחתית הליגה, ושנה לפני הירידה אשתקד היא ניצלה רק ברגע האחרון בזכות שער שוויון מיסטי מול עירוני קריית שמונה. כסף לא היה, שחקנים שאכפת להם מהמועדון היו בקושי, מאמנים בינוניים החליפו זה את זה, ראינו הפסדים קשים בדרבי, השפלות - וכמו שכולם יודעים - בכדורגל אין בלוף.
כשהבעלים מנסה לחסוך כל שקל, כשאנשי המקצוע לא טובים וכשהשחקנים על כר הדשא לא מבינים את גודל המועדון שהם משחקים בו, בסוף מגיעים למחוזות האצטדיונים בנס ציונה, בבת ים ובעכו.
הירידה הזו, שהיתה השנייה בשבע שנים והשלישית בהיסטוריה של הפועל, הביאה עימה כמובן לעג מצד אוהדי היריבות המושבעות ואם נגיד את האמת, הלעג לגיטימי. כל אוהד הפועל היה יוצא לרחובות אם מכבי תל אביב או בית"ר ירושלים היו נושרות לליגה השנייה.
אבל בצל הלעג הזה, אצל אוהדי הפועל היתה בירידה הזו מעין השלמה, שכאבה יותר אפילו מהכישלון הספורטיבי. כי אין דבר קשה יותר מלשבת ולחכות למוות שלך, וירידת ליגה היא הדבר הכי קרוב למוות בהיבט הספורטיבי, בטח למועדון בסדר גודל כזה.
"השלמנו" עם הפועל
אבל אצל אוהדי הפועל כמו אצל אוהדי הפועל, כעס לרוב מוציא את הטוב. עם הכעס הזה החיו מועדון כדורסל שבור, שהלך והתעצם ולפני קצת יותר משבועיים חגג תואר אירופי היסטורי; ועם הכעס הזה הבינו מהר את צו השעה ומילאו כל אצטדיון בארץ במחוזות ליגת המשנה.
אחרי ההכחשה, ולאחריה הזעם, הגיע שלב ההשלמה, והיה כיף "להשלים" עם הפועל אם נודה באמת. היה משהו כיף בכל הדבר הזה, כנראה הרבה בזכות העובדה שלעומת הפעם הקודמת בלאומית, לא היינו צריכים לנסוע לאצטדיון המושבה, כבודו במקומו, אלא הפעם עברנו את זה בבלומפילד, שעל אף שהשיפוץ שלו לא עשה עימו חסד גדול, הוא עדיין המקדש.
הקבוצה ניצחה הרבה יותר מאשר הפסידה, שעות המשחקים היו חוויה, שדרות ירושלים בשישי בצהריים התמלאו אדום וזהוב מהבירות שנשפכו שם, האווירה היתה טובה, חדר ההלבשה פרח, ונראה היה שהשחקנים הבינו קצת את הגדולה של הפועל דווקא בשפל.
נולד שיר אוהדים חדש, שחירפן את הילדים שבכו לפני שנה בירידה ולא רק אותם, ואחרי פתיחת עונה מדאיגה מאוד הגיע אליניב ברדה וגרם לזה להיראות קל, והפך את הסיטואציה לחגיגה.
28.4.25. כמעט שנה מאז אותו משחק מול אשדוד הגיע הרגע לחזור לליגת העל. ושלא תטעו. החגיגות על כר הדשא הן לא שמחה כי עלינו ליגה, אלא כי הפעם עם בעלים אמיד וכוורת ניהולית משובחת, יש תקווה שנקבל בשנים הקרובות את מה שמגיע לנו, ומגיע לנו הרבה, למרות שאנחנו יודעים, אין מגיע בכדורגל.
רק תעשו לנו טובה, פעמיים בשבע שנים הספיקו לנו. תנסו עד 2098 לפחות לא לחזור לטריטוריה הזאת. מיצינו, למדנו, החכמנו.
עכשיו הזמן לחלום
אחרי שאבק החגיגות ישקע ואיתו גם האופוריה, הפועל תל אביב תצטרך להתחיל מסע חדש - מסע ליציאה מהבינוניות (במקרה הטוב) שאפיינה אותה בשנים הקודמות בליגת העל. המועדון יהיה חייב להשקיע סכומי כסף גדולים ולעבוד קשה כדי שהדשדוש יסתיים, כדי שהקבוצה תחזור להיות רלוונטית במשחק דרבי, למשל.
בסגל הנוכחי של האדומים יש מספר שחקנים מועט ששווים הרכב בליגת העל, והתבוסה 5:1 להפועל באר שבע בחצי גמר הגביע בשבוע שעבר היתה הוכחה חותכת לכך. הפועל תהיה חייבת להשתדרג בצורה דרמטית - הן בישראלים והן בזרים - כדי שתסריט כמו מול מ.ס אשדוד במאי 2024 לא יחזור על עצמו.
בשונה מהאוהדים, ראשי הפועל יצטרכו לשים את הרגש בצד ולהיפרד משחקנים שתרמו לעליית הליגה, ואולי להוציא להשאלה כמה שחקני בית צעירים שכרגע לא מפיקים מעצמם מספיק, כדי שבתקווה יחזרו טובים יותר. זה לא פשוט, אבל העידן הקודם שבו הסתפקנו במה שיש נגמר. עכשיו זה הזמן לחלום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו