כשאמילי דמארי גרמה לנו לפצוח בשאגות יחד איתה, הייתה תחושה של יקום מאוחד

מוצ״ש, יפו, מזג אוויר מושלם. פתיחת משחקי פליאוף עליון. ב״ש ניצחה מוקדם יותר, הראש היה עסוק והגוף היה מתוח לקראת המשחק החשוב של מכבי, אבל מה שעשה את הערב למיוחד עוד יותר היה הרגע המרגש שבו עלתה שורדת השביאמילי דמארילדשא.

הרגע שהיא ורומי הופיעו על המגרש היה קסם. הקהל התמלא בשאגות של עידוד ומחיאות כפיים, כאילו כולנו עמדנו יחד כמשפחה אחת. אמילי לא הייתה רק חטופה שחזרה הביתה, אלא סמל של כוח (תנועת היד המפורסמת) ורוח גבית שנוכחת בסיפור של כולנו. זה היה רגע של גאווה שאין להשוות אותו לשום דבר אחר. רגעים גדולים מאוד עברנו כולנו בבלומפילד הישן והמחודש, אבל דבר כזה ספק אם נחווה שוב.

ההתרגשות הייתה בשיאה. העיניים והקשב של כולם היו ממוקדות עליה, וברקע נשמעה המוזיקה המעוררת שמזמינה את כולם לחגוג איתה. אבל זה לא היה רק העלייה לדשא. זה היה רגע שבו חווינו יחד את כוחה של הקהילה, את המחויבות שלנו זה לזה גם ברגעים הקשים. חטופות שלא נותרו לבד, ואמילי ביניהן, עלו על המגרש, והזכירו לנו את כוח ה״ביחד״ - מכבי, הפועל, חיפה, אשדוד או בית״ר - כולנו משפחה ישראלית אחת.

כשאמילי גרמה לנו, הקהל, לפצוח בשירה ובשאגות, הייתה תחושה של יקום מאוחד – כדורגל, חיבורים אנושיים ורוח של תקווה. המשחק עצמו היה נהדר, אבל בלבבות שלנו, כולם ידעו שהמשמעות של הערב חורגת מעבר לתוצאה הסופית. החוויה הזאת הייתה מתנה עוצמתית של התפכחות חשובה שניקח איתנו עד יומנו האחרון, והחיבור הלאומי הזה, שנוצר בזכותה, ילווה אותנו זמן רב.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות