675 צופים הם כמובן לא תפאורה ראויה לניצחון בינלאומי מרשים, אבל לפחות היא יוצרת תחושת גיבוש גם ביציע. ליעקב ונתנאל למשל, שני יהודים חרדים, זה היה משחק כדורגל ראשון בחיים. הם הגיעו להונגריה כחלק מפרוייקט מרגש למען אנשים עם מוגבלויות ונתנו צ׳אנס לעניין הזה של כדורגל.
התחלה לא רעה! לא רחוק מהם יושב פטר, נער הונגרי בן 14, שסביר שלא ידע לפני שנה את שמו של כדורגלן ישראלי אחד. הוא פה עם שלט "דניאל אני רוצה את הכפפות שלך בבקשה" ומבהיר לך כמה גדול הוא צבא האוהדים של באיירן מינכן.
כששוער הנבחרת עולה ליציע אחרי המשחק פטר חושב שיש לו סיכוי ורץ לעברו. הוא מבין עכשיו קצת בכדורגל ישראלי אבל עדיין לא בעולם הידוענים שלנו. פרץ חוגג בנשיקה עם ארוסתו נועה קירל. נשיקה שארכה כנראה יותר מכל תוספת הזמן של השופט. לאוהדים יש זמן להוציא את הטלפונים, לתפוס תמונה טובה והכל לצלילי שירת "קול חתן וקול כלה" של הקהל המאושר.
סוף השבוע בין פריז לבית הבודפשטי של ישראל, ייתן לנבחרת הזו ביטחון בלתי רגיל. לא סתם הביטחון שאתה צובר בהישג או בנקודות בטבלה. ההבנה שיש שוער ברמה עולמית. המרשים כאן היא החדות של פרץ אחרי ששיחק באופן טבעי מעט מאד בקבוצה הראשונה של הענקית הגרמניה. "זה מנטלי. אני עובד הרבה עם איתן עזריה (שחקן עבר ויועץ מנטלי), זה לבוא לכל אימון כאילו זה משחק ולהיות במתח הזה, ואז כשבאה ההזדמנות פשוט להיות אתה".
רן בן שמעון נשאר דיפלומטי כמובן ודיבר על תחרות בריאה שיש לו בין השוערים, אבל התקשורת צריכה לדווח במדוייק: תחרות אמיתית אין. העניין בפרץ הוא לא רק ההצלות, אלא גם הביטחון שהוא נוטע בכל מה שמתרחש בכל 100 המטרים לפניו.
למי שמתעקש להישאר בפרופורציות אז כן: ישראל לא הייתה כנראה מנצחת בלגיה עם קווין דה בריינה, ז'רמי דוקו ורומולו לוקאקו, שבמקומם שיחקו כוכבי פרמייר ליג, לה ליגה ובונדסליגה קצת פחות ידועים. אבל תמונה באמת מדויקת היא כזו: ישראל לא שרדה התמודדות עם יריבה עדיפה. היא הייתה הנבחרת הטובה במגרש.
אחרי עשרים דקות קשות בפתיחה אלי דסה ודור פרץ היו קרובים להבקיע כבר במחצית הראשונה. שתי הנבחרות היו שוות סטטיסטית בבעיטות למסגרת, בקרנות ובמצבי נבדל. אבל ההזדמנויות הישראליות היו האיכותיות יותר ונבעו מכדורגל מאורגן. בלגיה סיכנה בעיקר בבעיטות מרחוק.
בן שמעון אישר ששמח לא פחות מהניצחון כי לא "גנבנו" ניצחון עם הגנה הירואית ועקיצה. "אני מסכים. אני חושב שאחרי עשרים דקות קשות בחצי השני, בייחוד השחקנים נתנו משחק יוצא מהכלל. בחטיפות כדור, ביציאה למעברים. משחק יוצא מהכלל שלהם".
מה יעשה לנבחרת הישג כזה? סוף סוף שמחה.
"זה יעלה את רמת הלחץ. יהיה הרבה יותר לחץ להצליח ואני מאמין מאד בלחץ חיובי להישגים. תחושת המסוגלות עולה שאפשר לשחק ולעשות משהו מול כל נבחרת בעולם. ככה הרגשנו גם במשחקים שהפסדנו וראינו קו התקדמות ממשחק למשחק. אנחנו רק בתחילת הדרך".
באצטדיון הקומפקטי של הונבד, מעבר התקשורת היה סמוך למנהרת השחקנים. בדקות לפני פתיחת המחצית השניה אפשר היה לשמוע צעקות של שחקני הנבחרת מעודדים זה את זה. באיזשהו מקום זה ביטא את ההישג העיקרי של בן שמעון במיני-קמפיין של ליגת אומות מול נבחרות מהעילית העולמית. האמונה של השחקנים בדרך שלהם.
הייתי בכל ארבעת ההפסדים שפתחו את הקמפיין. שמעת שוב ושוב משחקנים על "דרך" ו"אמונה". כעיתונאי אתה מצטט אותם, אבל חייב לתהות האם יש לדברים הללו כיסוי. סוף השבוע האחרון היה הכיסוי. למאמן מגיעים שבחים אבל גם ל"וותיקים" החדשים שמקבלים את הנבחרת בעידן שאחרי ערן זהבי.
לקפטן אלי דסה זה היה משחק ראשון בקמפיין אחרי פציעה. דווקא בנבחרת שמצעירה מאד הוא המחיש את חשיבותו בנבחרת שחזרה למערך 4-1-4-1. אם היה למשחק רגע מפנה דרמטי, זו הייתה הבעיטה שלו לקורה בדקה ה-23. לא שער, אבל המחשה לבלגים שהם לא יתקפו בחופשיות והם משחקים מול נבחרת מסוכנת.
והסכנה אורבת להם לא מכדורים ארוכים ומקריים לחלוצים, אלא מנבחרת שתוקפת כיחידה. קצת אחר כך איבדו הבלגים את לאנדרו טרוסאר מארסנל באגף של דסה, והמשחק התאזן לחלוטין מבחינת יוזמה עם יתרון לישראל מבחינת חדות. "יש פה שחקנים שנמאס להם (לא להצליח). אתה רואה את זה במחויבות בהגנה", סיכם דסה.
בנבחרת רגילה מנור סולומון בגיל 25 היה יכול להיחשב צעיר מבטיח. כאן הוא אחד מאלו שצריך לשווק אמונה לשחקנים צעירים יותר. זה קשה כשאין היסטוריה של הישגים, אז אפילו הישג קטן משנה את התמונה. "המשחק מול צרפת הרים אותנו. אם שם הרגשנו שנלחמנו כדי לשרוד הפעם הרגשנו שאנחנו יכולים לעשות הישג יפה. מאד גאה איך שהקרבנו ונלחמנו - מרגישים משהו שצומח. רן מדבר על זה איתנו. השחקנים המובילים שמים דגש על האווירה, על הדרייב החיובי, על פרגון, כי יש כאן המון צעירים".
אז את השיווק הפנימי לעצמה הנבחרת כבר עשתה. אם תהיה המשכיות לניצחון אתמול, היא יכולה להתחיל להחזיר אותה למרכז סדר היום בספורט הישראלי, משם קצת נעדרה בשני עשורים מאד דלים בהישגים. "כבר לא שיחקתי בארץ מול קהל ישראלי שנה וחצי, זה עושה המון לראות את הדחיפה והעידוד של הקהל עם הדגלים גם הוא קטן", אומר סלומון.
קשיים? תהליך? בניה מחדש? יש מי שהנבחרת עבורו היא חוויה פשוטה. לירדן שועה יש עכשיו 16 דקות של כדורגל בינלאומי והוא כבר עם שער ניצחון על בלגיה. הוא מודה שהמעבר מחדר ההלבשה של בית"ר ירושלים לזה של הנבחרת הפתיע אותו. "נדהמתי כמה האנשים נעימים, איזו אווירה. אנשים רק מחייכים". בטח מחייכים. גם לעיתונאים יותר קל כשהמנצחים מדברים עברית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו