במאי 1990, נפגשו דינמו זאגרב הקרואטית והכוכב האדום בלגרד הסרבית למשחק די מכריע במרוץ האליפות בליגה היוגוסלבית באצטדיון מקסימיר בזאגרב. הימים היו ימי תסיסה והתפרקות חברתית של יוגוסלביה שאיחדה את כל עמי הבלקן יחדיו, והמשחק הזה, שמוכר בעולם בתור ״תקרית מקסימיר״, מעולם לא שוחק בעצם. מהומת אלוהים שבשיאה זבונימיר בובאן, אז קפטן דינאמו זאגרב, בעט בשוטר יוגוסלבי, ברגע ותמונה שהפכו לסמל להתפרקות יוגוסלביה ויריית הפתיחה של מלחמות הבלקן.
34 שנים עברו, ואלף אלפי הבדלות גם כן, אבל מה שקרה באצטדיון טרנר בבאר שבע אתמול (ראשון) במשחק בין הפועל באר שבע לבני סכנין, מביזוי ההמנון ועד המכות בין האוהדים ומאבטחים על כר הדשא, עשוי בעתיד להיזכר כתקרית מקסימיר הישראלית אם לא ניזהר ולא נשים לב לדקויות.
דווקא ביום שהולך לעולמו הרש גולדברג פולין ז"ל, אוהד הפועל ירושלים שחי ונשם את ערכי הפועל וירושלים המכילה והמקבלת, והדו קיום, קיבלנו אירוע שהבליט את הצד הכי מכוער של הכדורגל הישראלי. אין איך להפוך את זה. לבזות המנון זה לעומתי, זה מתריס, זה מעורר זעם, במיוחד בתקופה מתוחה וקשה כמו אחד עשר החודשים האחרונים, מאז טבח 7 באוקטובר ופרוץ מלחמת ״חרבות ברזל״.
אבל בעיתוי כמו אתמול, כשעדיין לא התקררו הגופות של ששת החטופים שנרצחו על ידי חמאס ושמותיהם הותרו לפרסום רק בשש בוקר אחרי שעות של שמועות, כשהדם רותח, לבזות שירת המנון זה נבזי ואף מרושע. לשרוק בוז בזמן קריאת ׳יזכור׳ לנופלים זה כבר רוע של ממש. הטענות לשירי הלל לסינוואר או לחמאס, שכרגע טרם הוכחו כנכונות, מתארות סיטואציה מפלצתית ממש.
מתוך ההבנה הזו, צריך להודות שזה מורכב. לא פשוט לחיות במקום הזה כאשר אלפים מבני עמך נהרגים מרחק נסיעה של שעה וקצת ברכב ממך, אבל אחרי עשרות שנים של חיים משותפים בארץ, אפשר היה לצפות מאוהדי סכנין למינימום של רגישות בנקודות הממשק הרגישות באמת.
בגמר הגביע בשנת 2004, בו ניצחה בני סכנין, אוהדי סכנין ואוהדים ערבים מכל הארץ עמדו מתוחים בזמן נגינת ההמנון עם צעיפי הקבוצה מונפים אלעל ולא קריאת בוז אחת נשמעה. מפחיד לחשוב על התהליכים שעוברת החברה בישראל, אבל המנון צריך לכבד. זה המינימום. עם זאת, כשהזמנים הם זמני מלחמה, מלחמה שבה הקיצוניים מכתיבים את הטון, כנראה שאסור לצפות לכלום. מאף אחד.
״אנחנו כל משחק נבוא ויגידו ׳ביזוי המנון׳ ויביאו אותנו לבית הדין״, אמר מוחמד אבו יונס יו״ר בני סכנין הנסער בסיום האירוע. ״דיברתי עם הקהל שלי ואמרתי להם ׳יש לי מה לדבר איתכם׳, אבל זה לא מצדיק את מה שקרה. אנשים היו יכולים להיהרג. הכדורגל מתגמד… אני רוצה להפסיד את המשחק הזה טכני. מוכן שיורידו לי שלוש נקודות, מוכן שיורידו אותנו ליגה, מוכן לעזוב את הכדורגל. מהרגע הזה אני מוכן להכל״.
הכאב של אבו יונס נופל על אוזניים אטומות בקרב הציבור הישראלי היהודי. מאכזב לשמוע בעלים של קבוצה שלא אומר את האמת הפשוטה: זה מכוער. זה לא צריך להיות ככה. אנחנו צריכים להיות ביחד חזקים, ואני צריך עזרה. עזרה להשתלט על האוהדים הקיצוניים בקבוצה שלי שמפריעים למועדון.
כאשר ״ישראל היום״ ביקר במועדון בני סכנין לצורך כתבה על העונה המרשימה של הקבוצה בעונה שעברה, כותב שורות אלו דיבר עם אבו יונס על נושא הבוז בהמנון, שהטריד כמה מהשחקנים והעובדים היהודים במועדון. אבו יונס אמר אז: "אנחנו מכבדים כל סמל של המדינה באשר הוא, ואמרתי זה לקהל בערבית ובעברית מספר פעמים. גם אם לא מסכימים או לא מזדהים עם כל מילה, בהמנון אנחנו עומדים ומכבדים. לצערי, אני לא יכול להשפיע על כל העולם“. במובן הזה, החודשים עוברים, ונראה שאבו יונס באותו מצב. עמדת המועדון היא אחת, והקיצוניים בקהל אחרת, והוא באמצע חסר אונים.
אבל אם לוקחים רגע לחשוב, במה בעצם טועה אבו יונס? חודשים שהוא מצידו מנסה לדבר עם האוהדים שלו, ללא הצלחה. האם בכל פעם שאוהדי בית״ר/מכבי חיפה/מכבי תל אביב שרים שירים גזעניים או מניפים שלטים קשים, מפנים אצבע מאשימה כלפי ברק אברמוב, יענקל׳ה שחר או מיץ׳ גולדהאר? ברור שלא, ולכן ההתמקדות בו ובבני סכנין כמועדון בנושא ההמנון, היא טעות וחוטאת לאמת.
ועדיין, מבן אדם שעומד בראש מועדון כדורגל, מנהיג קהילה בעל השפעה וקשרים, שאוהדים של הקבוצה שלו מתנהגים כך, ראוי שהוא עצמו יגיד מה הוא חושב, ואיך הוא חושב לפעול לנוכח הדבר הזה. אבל נראה שאבו יונס ויתר. ״תורידו נקודות וגם תורידו אותנו ליגה״, הוא אמר אתמול לערוץ ספורט1 אחרי התקרית.
מה שבין באר שבע, לזאגרב, ברצלונה ולפורט סעיד
בשנת 2015 בגמר גביע המלך הספרדי בין ברצלונה לאתלטיק בילבאו, קמפ נואו מלא במאה אלף צופים קטלאנים ובאסקים שרק בוז אדיר להמנון הספרדי כאשר המלך הספרדי נוכח ביציעים. האם המשחק פוצץ? האם המשטרה הספרדית עצרה אוהדים? האם המלך נטש את המקום בזעם? לא. מדוע? כי החברה הספרדית היא חברה בעלת מרקם מאוד עדין, בין קבוצות בעלות זהות לאומית וחברתית שונה ולעיתים מנוגדת, ששותפות הגורל, הכלכלית, משאירה אותם יחדיו לבל יתפרק הכל. פועלים בשכל, בין הטיפות. נכון, זה הרבה יותר קל כשאין מלחמת קיום ברקע, ועדיין בוז להמנון קורה בספרד ובמקומות אחרים אחת לכמה זמן, וזה לא מעורר את מה שזה מעורר בישראל.
כאן נשאלת השאלה, האם בכלל צריך לנגן את ההמנון לפני ליגה שולי בין הפועל באר שבע לבני סכנין? איזה ערך יש בזה? אין זה מן ביזוי ההמנון יותר מאשר כבוד למדינה? האם בלתי אפשרי להכיל את המורכבות שיש בליגת העל קבוצה שמייצגת מיעוט בעל זהות שונה שלא ישיר ׳נפש יהודי הומיה׳ ומזדהה עם הכאב העזתי בעת הזו? זוהי נקודה למחשבה.
אוהדי בני סכנין אינם האשמים היחידים באירוע המסוכן והמכוער שקרה אתמול בטרנר. באותה נשימה בדיוק, אוהדי הפועל באר שבע שפרצו לדשא עם מקלות ואלות כדי לתקוף את אוהדי סכנין, עשו מעשה שנראה כאילו לקוח ממלחמות אזרחים בבלקן או בצפון אפריקה. ב-2012 אסון פורט סעיד במצרים בו נהרגו 72 אוהדי אל אהלי בתקיפה של אוהדי אל מסרי, היווה הזרז לנפילת שלטון מובארק ועליית האחים המוסלמים לשלטון. רק במזל לא קיבלנו את אסון פורט סעיד הישראלי אתמול בבאר שבע.
לפרוץ לדשא זה לא חוקי ועברייני. לפרוץ כדי לתקוף אוהדים, זה יותר מזה. זה לקחת את החוק לידיים. זוהי אנרכיה. בימים שבהם מרגיש שאין דין ואין דיין בישראל, התנהגות כזו היא רק עוד דחיפה בדרך לכאוס מושלם, ופרס עבור הלעומתיים והקיצוניים שרוצים בעוד התנגשות, בעוד התנגחות, בעוד דם שיישפך.
חברה המורכבת מקבוצות שונות בעלי נראטיבים לאומיים וזהותיים מתנגשים היא חברה בעלת מרקם עדין. לכן צריך להזהר שבעתיים, ולדעת להתעלות מעל אירועים כאלו, ולנהל אותם ללא משוא פנים. לחשוב מחוץ לקופסא, כדי לעצור את הטירוף.
טרם נקבע מה יהיה העונש של סכנין על התנהגות אוהדיה, ושל הפועל באר שבע על התנהגות אוהדיה שלה. מה שבטוח הוא שההתאחדות לכדורגל צריכה להזהר ולפעול בחכמה, כי התקרית הספונטנית הזו (האמנם?) יכולה להפוך לכלי חזק מאוד בנסיונות הפלשתיניים להשעות אותה מפיפ״א.
רק בסופ״ש האחרון פיפ״א הודיעה שהיא תבחן את הדרישות הפלסטיניות להרחיק את ישראל מהארגון, כאשר בין הדרישות יש את היחס בכדורגל הישראל לקבוצות הערביות. בעיקר השירים הגזעניים של חלק מאוהדי בית״ר ירושלים, ולאחרונה גם של חלק מאוהדי מכבי חיפה כלפי דיא סבע. הורדת ליגה של קבוצה המייצגת מיעוט ערבי, בשל אי כיבוד ההמנון, יכולה להוות פרס אמיתי לכל מי שמבקש לראות את ישראל מחוץ לארגון הכדורגל הבינלאומי.
להלחם על האופי הייחודי של הכדורגל הישראלי
זה יותר מחמישים שנה שהכדורגל הישראלי הוא אי נדיר של קיום משותף, שגם אם הוא לא מושלם, גם אם יש גורמים ניציים שפועלים בו, עדיין מהווה את הדוגמא המושלמת לחיים משותפים במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. כולם לוקחים חלק, בסביבה שהיא ספורטיבית. כמעט תמיד מי שטוב משחק, מקבל במה, מורם על נס. להתאחדות ולמנהלת יש משימה חשובה מאין כמוה להלחם כדי לשמור על הכדורגל הישראלי כזה.
שינו זוארץ וארז כלפון צריכים להוציא הודעה משותפת חותכת, שאומרת שהם לא יתנו לקיצוניים להחריב את האופי הייחודי של הכדורגל שלנו. ולא זה לא אומר עוד שיטור - זה אומר יותר פעולות מקרבות. יותר שיתופי פעולה, יותר השקעה בחיבור בין הקבוצות השונות הפועלות בכדורגל הישראלי, ביוזמת המנהלת, ביוזמת ההתאחדות. חייבים. זהו צו השעה, ואנחנו בשעת חירום.
תוך כדי המלחמה המתח הלאומי והחברתי בישראל המתפוררת זולג אל תוך הכדורגל. זה קורה במערכות. המערכה הראשונה עם סבע היתה רק האפילוג למה שהולך עם בני סכנין כרגע.
אם לא נהיה חכמים, ורגישים, וניתן לקיצוניים להכתיב את הטון, האירוע המכוער בטרנר לא יהיה הסמל לתחילת ההתפוררות החברתית של הכדורגל הישראלי בלבד, אלא כיריית הפתיחה לתחילת ההתפוררות של החברה הישראלית כמו שהכרנו אותה עד היום. מקסימיר הישראלי. הכאב והצער שבדבר רק מתעצמים, כאשר אירוע כזה קורה דווקא ביום שהרש גולדברג פולין זכרונו לברכה, אוהד כדורגל שדגל בקיום משותף וערכים של קבלת האחר וסובלנות, חוזר אחרי 330 יום בשבי, בארון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו