לשלום אביטן הגיע הרבה יותר. לא בתהילה או בכסף, אלא בתארים, בשורה הסטטיסטית. עם אליפות אחת בהפועל תל אביב בעונה שלא באמת זוכרים שהיה שחקן בקבוצה, ועוד אחת עם הפועל באר שבע (במדיה הוא גם מלך השערים בכל הזמנים), התחושה היא שהגיע לו יותר. כי לפעמים בספורט מספר התארים שזכית בהם, כן מספר את הסיפור, כן מביע מקום לדיון כאשר מדברים על הגדולים או הטובים ביותר.
אבל אולי שלום אביטן הסתפק בתואר אחר, כפי שספדו בהלווייתו שנערכה ביום שישי: "הוא שם את באר שבע על המפה בלי רגשי נחיתות". בימים ששחקנים מב"ש לא נספרו בכלל בכל הקשור לנבחרות ישראל, אביטן הגיע לנבחרת האולימפית, רשפ שני שערים ואז רב עם עמנואל שפר האגדי. לא פחות. כשקיבל הצעה לבוא למבחנים בהרטה ברלין, כמו רבים מהדור ההוא, הוא נבהל והעדיף להישאר להיות ראש לשועלים.
שלום אביטן היה טראש טוקר בעידן של שחקנים חצי מקצוענים - חצי חובבנים, שבטח לא נחשבו לאינטליגנטים יתר על המידה בעיניי המאמנים שלהם והעיתונאים שסיקרו אותם, אבל אביטן היה טיפוס מסוג אחר: פה גדול אבל כזה שמספק כותרות בסטייל, גם ערס כשצריך, אבל בעיקר כוכב על שהקדים את זמנו ואולי, עצוב להגיד, נולד במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. היום כשהפועל ב"ש שייכת באופן קבע לגדולות של הכדורגל הישראלי, קצת קשה לדמיין לדור הצעיר שפעם אביטן היה יכול להגיד: "שקורה אחת בתל אביב שווה כמו שלושה שערים בבאר שבע" ולכולם המשפט הזה היה נשמע נכון.
אולי זו גם הסיבה שנעלב כאשר אלונה ברקת השתלטה על הפועל ב"ש והפכה אותה לאימפריה מקומית והיא קצת שכחה ממנו. הוא שהוליך את דור המדבר, הוא שהיה פה לדרום כולו בכדורגל הישראלי, גם סימן עבור הבעלים החדשה את הפועל ב"ש שאולי צריך לשכוח. אבל בנו השתלט על קבוצת הנוער ועשה שם עבודה מצוינת, אז לשלום לא הייתה ברירה אלא לשתוק כי בכל זאת הילד מתפרנס שם. ולשתוק היה הדבר הכי קשה עבורו בעולם.
יש לקוות שהעיר באר שבע בכלל והקבוצה בפרט, ימצאו דרכים להנציח אותו ואת הזמנים שייצג רגע לפני שב"ש עלתה על המפה, ולא רק בספורט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו