בעיקרון יש איסור על עירוב של ספורט ופוליטיקה, שזה שווה ערך לאסור על כדורגלנים לצאת עם כוכבות אינסטגרם. אז אל תגלו לפיפ"א ואופ"א, אבל לכבוד פורים החלטתי לבדוק לאיזה פוליטיקאי מתחפשים הספורטאים, או במילים אחרות, אם הספורטאים היו פוליטיקאים מי הם היו?
בנימין נתניהו: אין ספק, ערן זהבי זה בנימין נתניהו של הכדורגל הישראלי. הוא כבר קצת מבוגר, מנצח כבר שנים, מצליח בחו"ל, שובר שיאים לאומיים וגם מחמיץ הזדמנויות לאומיות ואולי הדבר שהכי מאפיין את שניהם, חצי מדינה מעריצה אותם והחצי השני פשוט שונא אותם.
יאיר לפיד: ברק בכר. זה לא רק הג'ל, זו הדומיננטיות, שולט בקבוצה שלו ומחזיק אותם חזק. מגיע להישגים, אבל גם כישלונות מפוארים. וכמובן היהירות והביטחון העצמי. לשניהם שירות צבאי מפוקפק אבל יש לא מעט אנשים שחושבים שהם צריכים להוביל את הנבחרת הלאומית.
איתמר בן גביר: פיני גרשון. קודם כל הפה הגדול, לא דופק חשבון, אומר את מה שהוא חושב, גם אם זה לא נשמע טוב לרוב האנשים. צמח מלמטה, עד שהגיע להכרה לאומית. שניהם מפולפלים, עם לשון חדה, אבל לשיא שלהם הגיעו דרך שיתוף פעולה עם קולגה, שיש שטוענים כי סחבו אותם על הגב, בן גביר עם סמוטריץ', ופיני עם דיוויד בלאט.
אריה דרעי: אבי לוזון. לוזון כמו דרעי מגיע מקבוצה קטנה, אבל בסופו של דבר הוא זה ששולט, מניע, ומשפיע על הכדורגל הישראלי, אולי יותר מכל אחד אחר, ובסוף הוא זה שקובע מי יהיה יו"ר ההתאחדות. ולשניהם יש תמיד תלונות לשופטים.
טלי גוטליב: שי סידי, הכרוז של מכבי תל אביב. אם נתעלם לרגע מהאיפור סטייל דיילת סופר פארם בפורים, כי סידי אמנם לא מתאפר, אבל סידי ידוע בזכות הצעקות, הטירוף וההערצה למלך שלו, ערן זהבי.
בני גנץ: דור תורג'מן. אוהב לשחק במרכז, אבל לפעמים זז ימינה או שמאלה, לפי מה שצריך כי את המקום בשפיץ תופס נתניהו, סליחה... ערן זהבי, אבל הוא ממתין בסבלנות לפרישה שלו. אהוב מאוד על ידי הקהל, אבל זה די קל כשהאחריות על כישלונות עדין לא נופלת עליך אלא על ערן זהבי.
תפקיד הנשיא: יענקל'ה שחר. לא משנה מה קורה מסביב, בשקט ובממלכתיות, יושב ביציע, לא תמיד מרוצה ממה שקורה, זז באי נוחות, אבל הוא במעמד של מעל כל העסקונה הפוליטית, הוא הנשיא ופעם בשנה הוא כמובן ידאג לחנינות מול החלטות בית הדין.
הנשיא 2: בוז'י הרצוג - יוסי בניון. הילד הניצחי שלנו, הגיע למעמד לאומי הכי גבוה, מסתכל על הכל בלי להתלכלך. למד הרבה מהתרבות הבריטית אבל בסופו של יום... עדין פועל בשלולית הישראלית.
דן חלוץ: האווירון אלון מזרחי. שניהם חלוצים וגם טייסים, לשניהם יש התבטאויות קצת משונות, שניהם פרשו מזמן אבל עדין עסוקים באדם אחד, זהבי/נתניהו.
דודי אמסלם: אייל ברקוביץ'. הוולגריות, פליטות הפה, תרבות הדיון, הריבים עם אופירה אסייג, ולבסוף, הדבר היחידי שהם באמת מצטיינים בו זה יכולות הבישול.
ג'ו ביידן: לברון ג'יימס. הוא כבר מבוגר, אולי מדי, אבל הוא עדין חושב שהוא מתמודד ראוי להיות אלוף ארצות הברית.
עמית סגל: נדב יעקובי. אוקיי, הם לא פוליטיקאי וספורטאי, אבל הם חיים את העולם הזה לא פחות מהמסוקרים שלהם. הם שולטים בכל פרט מידע, כל נתון, מכירים כל מהלך שקרה בהיסטוריה, חולים על מהפכים והפתעות, אנחנו יודעים את מי הם אוהדים, אבל קשה שלא להידבק בתשוקה שלהם לכל מהלך במשחק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו