שינה את אופי השידורים ואת תרבות הספורט כולה: פרידה עצובה מניסים קיוויתי

ניסים קיוויתי לא זכה להערכה המגיעה לו בזמן אמת. זה קורה הרבה במדינת ישראל, שאין בה מסורת של תרבות ספורט ולכן קל לנו יותר לנגח מאשר להעריך. בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, זכרו לקיוויתי בעיקר את הטעויות, אלו שגרמו לו לשדר במשך כמעט מחצית שלמה תוצאה לא נכונה במשחק המונדיאל בין ברזיל לספרד, או בלבול שלו במשחקים מסוימים, שלא נדבר על קולו שלא התאים לכאורה לעידן המודרני שנשלט יותר על ידי התמונה ופחות על הרדיו.

אבל ניסים קיוויתי היה שדרן הספורט הגדול מכולם בעידן של שתי תחנות רדיו וערוץ טלוויזיה אחד, של עידן בלי אינטרנט בו ישראל הייתה מנותקת פיזית ומנטלית מהעולם. קיוויתי שידר את משחקה של הפועל תל אביב מול ארסנל בשנת 1951. הוא שידר אותו עבור קהל המאזינים בעברית ל-BBC, אבל היה חלק מתחנת הרדיו החשובה ביותר באירופה בשנות החמישים והשישים ושידר עבורה אירועי ספורט גדולים ברחבי העולם. באנגלית או בעברית לקיוויתי זה לא שינה, המקצוענות והרהיטות היו באותה הרמה בדיוק. תשאלו את עצמכם אם יש שדרן ספורט בישראל כיום, שמסוגל לשדר באנגלית משחק כדורגל.

קיוויתי היה ידען בעידן שהיית צריך לקרוא בו ספרים על גבי ספרים לקראת משחקים אולימפיים או גביע העולם בכדורגל, הוא היה ידען של הענפים האולימפיים מבלי שהציץ לרגע במחשב שלא באמת היה לו מול העיניים ונכנס רק בשלב מאוחר יותר. הכל בדפים רשומים בכתב יד, בעבודה בלתי נגמרת ובעיקר בהבנה אדירה לא רק של המדיום הרדיופוני אלא גם של זה הטלוויזיוני. לדוגמא, במשחקים האולימפיים במינכן התרחשו שני אירועי ענק כמובן. אחד הוא רצח הספורטאים שקיוויתי בשל הידע הנרחב שלו גם בשידורי חדשות ידע לדווח גם מהאירועים הדרמטיים אבל גם מהבחינה הטכנית, עת נכנסו מצלמות הקלוז אפ החדשות לתחרויות האתלטיקה והשחייה.

קיוויתי כמו כל השדרנים נחשפו לפלא בפעם הראשונה. עבור השדרן הישראלי שהגיע מהערוץ הראשון זו לא הייתה בעיה. הוא תיאר לדוגמא את מארק ספיץ וסימן אותו ואת מבנה גופו, כמי שהולך לעשות היסטוריה במשחה, כאילו השינויים בצילום הספורט לא באמת חלו עליו, כי ידע להתאים עצמו לכל סיטואציה. איך זה נגמר כל חובבי הספורט יודעים, ספיץ הפך לאחד הכוכבים הכי גדולים בהיסטוריה של הספורט. קיוויתי ידע לנצל את המדיום הטלוויזיוני עד למקסימום גם במשחקים האולימפיים ששידר.

בעיניי רבים שידר ניסים קיוויתי את השער הגדול ביותר של נבחרות ישראל בכל הזמנים, זה של אלי אוחנה מול אוסטרליה במוקדמות מונדיאל 1990. נכון, ישראל השתתפה בגביע העולם עם נחמיה בן אברהם ז"ל שליווה אותה ברגעים ההיסטוריים, ונכון מאיר אינשטיין ז"ל במשחק ההוא מול צרפת שהשתנק ונכנס למיתולוגיה שלנו נמצאים גבוה בצמרת, אבל השילוב הזה של החוצפה של אוחנה שעבר את ההגנה האוסטרלית והשוער, והשידור של קיוויתי: "אוחננהה כןןןןן" נחרטו בתודעה של כל חובב ספורט בישראל של סוף המילניום, ממש כמו השידור ההוא של קרל לואיס מול בן ג'ונסון.

קיוויתי התייחס באותה רצינות למשחק זניח בליגה הלאומית בכדורגל כפי שקראו לה אז, ולגמר ה-100 מטר באולימפיאדה. הוא בא מאהבה לספורט המקומי והבין לאומי, תכונה נדירה במחוזותינו אז וגם היום. והוא גם עזב את השידור הציבורי, בדיוק ברגע שהמבקרים החלו לשחוט אותו חדשות לבקרים והפכו אותו לשק חבטות. ככל שחלפו השנים, כולם הבינו כמה הם טעו וקיוויתי זכה לכבוד שמגיע לו בפנתיאון הצנוע למדי של שידורי הספורט בישראל.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

אלכס גלעדי ז"ל, אמר עליו פעם "שלא יהיה לו יורש, כי הוא הגדול מכולם". השפעתו של קיוויתי הייתה לא רק על שידורי הספורט בישראל, אלא על תרבות הספורט כולה במדינה הצעירה. למזלנו, הספקנו להודות לו על זה רגע לפני שהלך לפגוש את נחמיה, מאיר ואלכס למעלה. מנשיא המדינה שאירח אותו בביתו ועד חובב הספורט הקטן, במפגשים איתו ברחוב, לכולם נתנה הזדמנות להודות לו על רגעים שעצבו את אהבתנו לספורט.