הפועל ת"א ובית"ר ירושלים כבר לא באמת קבוצות גדולות - ויחפשו נחמה בניצחון זו על זו

היריבות בין הפועל ת"א לבית"ר ירושלים היא מהטעונות ביותר שיש לספורט הישראלי להציע. אלה לא רק המאבקים הספורטיביים על הדשא, שבמשך השנים סיפקו מפגשים קלאסיים ובלתי נשכחים, אלא בעיקר הפערים האידיאולוגיים בין המועדונים, שהפכו את המשחק הזה ליותר מעוד 90 דקות של כדורגל. האדומים, כידוע, מזוהים עם הממסד הישן והשמאל הפוליטי, בעוד הצהובים־שחורים ייצגו את התנועה הרוויזיוניסטית, השכבות החלשות ומאבקן באותו ממסד ישן.

אלא שלמרות היריבות הגדולה והתפיסות השונות של חלק גדול מאוהדי הקבוצות, בשנים האחרונות עוברות הפועל ובית"ר תהליכים דומים: מקבוצות שנאבקות על תארים באופן כמעט קבוע הן הפכו לכמעט לא רלוונטיות במאבקי הצמרת ולחסרות יציבות בעליל ברמת הניהול, וכיום הן מתרכזות בעיקר בהישגים קטנים יחסית כמו גביע, פלייאוף עליון או ניצחון זו על זו.

למפגש הערב בבלומפילד השתיים מתייצבות כשהן יודעות שרק ניצחון ישאיר אותן בתמונת המאבק על כניסה לפלייאוף העליון. אם לא די בלחץ הזה, שתיהן גם מגיעות למשחק בסיטואציה מאוד לא נוחה מבחינה מקצועית.

הפועל ספגה רביעייה בשני משחקיה הקודמים בבלומפילד והשיגה שתי נקודות בלבד בששת המחזורים האחרונים, בעוד בית"ר הפסידה לבני ריינה בטדי במשחקה האחרון ותיאלץ להסתדר ללא השחקן הכי איכותי שלה, ירדן שועה, שייעדר בגין צבירת כרטיסים צהובים.

רק על הקווים

הפועל ת"א כבר ביצעה שני מהלכים חשובים מבחינתה בחלון ההעברות של ינואר כשחיזקה שתי עמדות עם צירופם של המגן רז מאיר והקשר איהאב גנאים, אבל עם כל הכבוד לרכש כזה או אחר, שבהחלט ישפר את איכות הסגל, הבעיות של האדומים נמצאות קודם כל בצוות המקצועי.

הפועל לא מגיעה טוב למשחקים מבחינה טקטית, המאמן בורחה למה לא מגיב תוך כדי ההתמודדות והקבוצה מתקשה לאזן בין משחק ההגנה להתקפה, למרות סגל טוב יחסית שנבנה בקיץ. בשני המשחקים האחרונים, למשל, הפועל שיחקה הפוך מבחינה טקטית מול קבוצות עדיפות.

למה אני מתכוון? ובכן, בתבוסה 4:0 לב"ש הפועל ת"א פתחה עם שלושה בלמים מול קבוצה שמשחקת ללא חלוץ, דבר שלא השתנה גם אחרי שנשארה בעשרה שחקנים (אדום חמישי העונה, הכי הרבה בליגה, מצביע גם על בעיית משמעת), ובדרבי היא עלתה ב־4:3:3 התקפי מול יריבה שמשחקת עם שני חלוצים, ולא במקרה ספגה משניהם ארבעה שערים.

מנגד, גם יוסי אבוקסיס לא מצליח למצוא את הנוסחה כדי לייצר יציבות טקטית ורצף ניצחונות, מה שמעמיד את הקבוצה שלו 6 נקודות מהמקום השישי ורק 4 מהקו האדום. בית"ר בחרה לא לצרף בלם זר העונה, וחוליית ההגנה שלה מורכבת משחקנים לא יציבים שמועדים לטעויות. אבוקסיס משנה ציוותים במרכז העורף, מחליף מגינים, עושה הסבות תפקיד (ליאון מזרחי הקשר הפך למגן השמאלי הפותח), אבל זה לא עוזר.

הקישור של בית"ר נראה טוב יותר עם סורו שחוזר לעצמו ויונה הנהדר, וההתקפה מגוונת כששועה מספק עונת שיא. אבל ללא יציבות הגנתית ובלם זר שישדרג את משחק ההגנה כולו, בית"ר תסיים את העונה בדשדוש, וגם הסיכוי לשמור על הגביע יהיה בגדר משימה בלתי אפשרית.

תתחברו למציאות

אבל עם כל הכבוד לצד המקצועי ולמטרות של הקבוצות, ויש כבוד, הדבר החשוב ביותר במשחק הזה יתרחש דווקא ביציעים. נכון, היריבות הספורטיבית בין הקבוצות חשובה מאוד לקהלים, אבל אנחנו נמצאים במציאות אחרת מאז 7 באוקטובר. אלפי אזרחים נטבחו רק בגלל שהם ישראלים, אף אחד לא שאל אותם מה הדעות הפוליטיות שלהם, חיילים מוסרים את נפשם למען הקיום שלנו פה כמעט בכל יום, 200 אלף ישראלים פליטים בארצם, ועוד 136 חטופים חיים 108 ימים בגיהינום במנהרות בעזה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

במצב הבלתי נסבל הזה דווקא הספורט אמור לשמש סוג של אסקפיזם וגורם מאחד, בוודאי לא מרחב כזה שבו ישירו קהלי הקבוצות אלה כלפי אלה שירי שנאה ושואה. אני מקווה שדווקא במשחק הזה, שמייצג יריבות חברתית פנימית, הבעלים והקפטנים יפנו לקהלים ויבקשו מהם לעודד ולא לקלל את היריבה או לשיר את השירים המזעזעים שאנחנו לצערי ממשיכים לשמוע ביציעים, ולהבין שכוחנו באחדותנו ושספורט הוא גורם מאחד ומשמח, גם כשהיריבות היא גדולה. אם זה יקרה, כלל לא משנה מה תהיה התוצאה במשחק. כולנו ננצח.