אנחנו חיים במציאות מורכבת. מצד אחד, המדינה במלחמה, 130 שבויים עדיין מוחזקים בידי החמאס, מאות אלפי חיילינו נמצאים בחזית בצפון ובדרום וכמעט כל בוקר אנחנו מתעוררים לבשורות איוב.
מנגד, החיים האזרחיים מתחילים לחזור למסלולם וגם אם חיינו לא יהיו אותם חיים שהיו לפני 83 ימים, יש רצון לחזור לסוג של שגרה אזרחית. חלק מהחזרה הזאת כוללת את הכדורגל הישראלי, שמשוחק תחת אווירת המלחמה. בכל משחק יש מחווה כלשהי לחיילים או לחטופים כדי להזכיר לכולנו (לא שאפשר לשכוח) באיזה מציאות הזויה אנחנו חיים.
אוהד מונדר - ילד ממיס
— Ori Uzan (@OriUzan) December 26, 2023
השידור הכי מרגש שהיה לי ❤️🔥#BringThemHome @Sport1_Sport2 @sharon_nissim pic.twitter.com/H62dG8V3CW
אתמול (שלישי) בטרנר, העולמות התערבבו. עולם הספורט והמציאות הכואבת שאנחנו חיים בה. שידור כביכול שגרתי של משחק בליגת העל, בין הפועל ב"ש להפועל חיפה, הפך בזכות ילד אחד ומשפחה אחת לשידור הכי מרגש שזכיתי לשדר ולתזכורת נוספת לכל מי שהיה צריך כמה חשוב להחזיר את כולם הביתה עכשיו.
אוהד מונדר-זכרי, ילד שריגש מדינה שלמה כשחזר משבי חמאס אחרי 49 ימים ורץ בידיים פתוחות לאביו שנלחם להחזירו, הגיע לראות את קבוצתו האהובה ובילה איתנו כל המשחק. אוהד, ילד יפה עם עיניים טובות וחכמות, הגיע למשחק עם צעיף של הפועל ב"ש וחולצה של רותם חטואל, בילה איתנו כל השידור, השתתף ובעיקר עורר השתאות וריגש.
תנועת ה"יש" הקטנה שלו, האגרוף הקפוץ והחיוך הגדול כשרותם חטואל כבש את השער הראשון, היוו רגע מזוקק של אושר ובנוסף גם עשו לי כיווץ בלב, כשאני חושב על מה שהילד המתוק הזה עבר וראה באותו יום ארור וב-49 הימים שעבר בשבי החמאס.
אתמול שוב קיבלנו הוכחה לכך שספורט יכול לעשות כל כך טוב בימים קשים. נכון, כרגע הכדורגל נראה שולי, אבל היכולת של משחק כדורגל ושחקני כדורגל לעשות טוב לילד ולתת תחושה של שמחה לאנשים בימים כל כך קשים, היא מתנה גדולה ואני הכי שמח בעולם שאתמול הצלחנו להעניק לאוהד ומשפחתו, שמגיע להם עולם ומלואו, את המתנה הנהדרת הזו. זה היה שווה הכל.
