ערן זהבי עמד בדקה ה-62 בעמדת החילופים לצד דן גלזר ואוסקר גלוך. החילוף הגדול שאמור להיות האס הישראלי במשחק פוקר כשביד של אלון חזן קלפים די נחותים מול הנבחרת השוויצרית. זהבי מנסה להתרכז בעוד הקהל הישראלי באצטדיון האינטימי מנסה לדרבן אותו. זה היה הרגע עבורו הוחזר לנבחרת בעידן הדמדומים בו אנחנו חיים. נסיון להציל נבחרת שלא הייתה חסרת מוטיבציה אבל די חסרת כלים.
בינתיים, זכי אמדוני שחקנה השוויצרי של ברנלי השאיר את אופיר דוידזדה לא פה ולא שם באגף ימין וחתך למרכז. עשה עוד צעד למרכז כדי להגדיל את המטרה, זהבי התבונן במתרחש. הוא יודע שבמקרה שהשוויצריים היו מכפילים את התוצאה ועולים ל-2:0 הסיכוי שלו לשנות את גורל הנבחרת, להצדיק את הקאמבק המתוקשר יהיה באמת אפסי. ובהפסד גם הסיכויים לעלות ליורו יהיו קטנים מאד.
אלו היו מהרגעים האלו שנדמה לך שהזמן עוצר. האצטדיון נעץ עיניים. אמדוני איכשהו בעט לחוץ. עוד לא אבדה תקוותנו. והאמת? בנקודה ההיא 2:0 הייתה תוצאה מאד צודקת. איכשהו כל דבר שעשתה נבחרת שוויץ נראה מוצדק, מתוכנן ובהתאם לתכניותיה. כל דבר טוב שעשתה נבחרת ישראל היה בגלל שלדור תורג׳מן יש רגעים של גאונות. ועמרי גלזר הוא שוער מצוין. 26 דקות אחר כך האצטדיון עלץ. אדמילסון פרננדז טעה בשלומיאליות ושון ווייסמן הבקיע את השוויון שבנקודה ההיא כבר היה מאד מוצדק לאחר מאמץ מרשים מאד של הנבחרת.
בדקה השביעית קם הקהל היהודי והישראלי למחוא כפיים ולדרוש את החזרת החטופים. בין עשרים האוהדים השוויצרים ראיתי כמה שמחאו כפיים יחד עם הקהל הישראלי, וזה חימם את הלב לא פחות.
כמה מועילות המחוות הללו? קשה מאד לשפוט. באזור תא הכבוד היו הישראלים אסירי תודה להונגרים. ראש הממשלה שלהם ויקטור אורבן פוגש בשגריר הישראלי ומקבל בצדק את תודותיה של ישראל.
בנימה אישית: כותב שורות אלו חי פה עשור וחצי. אתה יודע את ההיסטוריה. בוודאי שאין פה חינוך עומק לגבי השואה כפי שנעשה בגרמניה. אבל כשהגיע הרגע שהדברים עמדו למבחן הונגריה כן צולחת אותו בהצלחה. גם ברמת הרחוב. אבל גם בנימה אישית, זו ארעיות מאד צובתת כשאתה רואה את הכדורגל הישראלי, אמנם לא הכדורגל הכי מבריק בעולם אבל הכדורגל שלנו, נסמך על טוב לב של אחרים.
כמה באמת כדורגל באמת יכול לעזור?
קבוצת חברים מכפר עזה נפגשת ביציע. מישהו אומר שהשינוי בנוף ובאווירה היה מבורך, "הפכנו לסלבריטאים" הם צוחקים. מראיינים אותם ומסקרים את הביקור שלהם בכל כלי התקשורת. הומור שחור קיבוצניקי הוא לא משהו שהתקפות טרור יכולות לחסל. ניצולי הקיבוץ נמצאים בשפיים במה שאחד מהם קורא ״פסטי-מוות״. מוקפים בשרידי זיכרונות חייהם ופונקציונרים שהם לא מכירים. סוף שבוע של כדורגל באמת יכול הפוגה ממציאות בלתי אפשרית.
