מאז פרוץ המלחמה ומרחץ הדמים של מחבלי חמאס ביישובי עוטף עזה, מדינת ישראל בטלטלה רגשית שלא פוסחת על אף אחד. גיל אופק, מנהל הקבוצה של מכבי חיפה, עבר בימים הללו טלטלה גם ברמה האישית.
אביו בנצי' בן ה-71, שכב בממ"ד ביתו שבכפר עזה, בשעה שמחבלים ירו וטבחו בתושבי המקום. כל אותו הזמן, בנצי אופק הסתתר עם אקדח טעון וחיכה לרגע שהמחבלים ייכנסו פנימה, מה שעם הרבה מזל והשגחה, לא קרה.
"התיאור היחיד שיכול להסביר את השבוע הזה הוא רכבת הרים. אתה למעלה, יורד למטה במהירות ואז עולה, עומס רגשי שלא חוויתי מעולם", תיאר אופק בשיחה עם "ישראל היום", "הלכנו לישון בערב חג שישי, מרימים לחיים וקמים לבוקר גיהנום עלי אדמות שאי אפשר לתאר במילים".
מתי התחלתם להבין מה קרה שם?
"קיבלנו דיווחים על ירי רקטות לעוטף ולמרכז - אבא שלי תושב כפר עזה ואחותי סמוך לנתב"ג - ואז ב-10:30 קיבלנו הודעה מאבא שהוא מסתגר בממ"ד כי נכנסו מחבלים לקיבוץ מאותו רגע, אתה כל הזמן איתו בהודעות, בשעתיים הראשונות כל הזמן ואז, כל 20 דקות רק לקבל ממנו סימן חיים.
"הוא תיאר קרבות ירי מחוץ לחלון של הבית שלו. ככה חלפו השעות והבנו שהמחבלים ניתקו את הבתים ממים וחשמל כדי לגרום לתושבים לצאת מהבתים. בסביבות השעה עשר בלילה, המשפט האחרון שהוא כתב לנו שיש ירי חזק מחוץ לבית וככה נותק הקשר.
"זאת תחושת חוסר אונים מוחלט וככל שעובר הזמן יוצאים משם עוד סיפורים ואתה מבין שהמצב לא טוב. יש לי חברים מהשב"כ, דיברתי איתם והבנתי שהמצב קטסטרופה".
באותם רגעים, מה עובר בראש?
"שמרנו על אופטימיות כי הוא פייטר. אבא שלי היה לוחם במלחמת יום כיפור, אבל אני לא אשקר, פחדתי. יממה וחצי מפרוץ האירוע, בסביבות שתיים וחצי, הגיעו אלי ידיעות שכל השכנים סביבו חולצו, ואז שאלתי את עצמי 'יכול להיות שלא היה מה לחלץ אצלנו?'.
"הגיעו אלינו דיווחים מחיילים שלא ראו סימני מאבק בתוך הבית. היו סימני ירי, רימונים, אבל לא דברים אחרים שאי אפשר אפילו להגיד".
ומתי קיבלתם בשורה שמצאו אותו?
"בסביבות השעה 17:30, אחרי 36 שעות בתוך האירוע, יצר איתי קשר אוהד שלנו, חייל, שאמר שהוא מחכה לאישור מח"ט להיכנס ושיש להם מידע שהוא בסדר. לפני זה, אבא שלי זיהה רעש של טנק שלנו, הוא נתקל בחיילים שלנו, יצא החוצה ומיד צעקו לו להרים ידיים מתוך אמצעי זהירות. מהר מאוד הם הבינו שהם הגיעו לאחד הניצולים באירוע".
לגיל אופק לא היה הרבה זמן של שקט. מהרגע שהבין שאביו בחיים, תוך שעות ספורות, הוא חזר לפעילותו במועדון. פחות מיממה עברה, ואופק השתתף בהלוויתו של אוהד הקבוצה, אוראל אבוחצירה ז"ל, בטירת כרמל, הגיע לבקר עם המאמן מסאי דגו את ילדי עוטף עזה בשפיים ועבר ממשפחה למשפחה.
"זה מעבר שאולי טבעי לכל אזרח במדינת ישראל", אומר אופק בצורה יוצאת דופן, "אנחנו עושים את המעבר הזה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. לא הייתי קרבי אבל ככה חונכתי.
"יש לנו במכבי חיפה חלק גדול. אנחנו אולי לא בשטח כלוחמים, אבל מבחינתי חובה להציב על דגל המועדון את המסר, שלא יהיה אוהד שלנו שליווה אותנו, ושאנחנו לא נלווה אותו בדרכו האחרונה. כנ"ל לגבי פצועים או ילדים שפונו ואפשר לשמח אותם בזמנים כל כך קשים.
"ראיתי את זה כשליחות. זה היה הצו 8 של מכבי חיפה. זה גם המסר שעבר מלמעלה, מההנהלה ועד אחרון השחקנים, הצוות הלוגיסטי, הרפואי, המטה, המנהלה, כולם יד אחת. שלחנו ידיים לכל מי שהיה צריך, בין אם זה בסיוע, מצרכים, ברכות, הגעה פיזית".
מספר האוהדים שנרצחו רק הולך ועולה.
"אני לא אנקוב במספרים, אבל כן אגיד שהטלפון שלנו עמוס במודעות אבל, בבקשות להגיע לבקר פצועים בבתי חולים, חיילים בעיקר וכמובן ילדים".
מה בכל הטירוף הזה, היה הרגע הכי קשה שלך מאז פרוץ המלחמה?
"הרגע הכי קשה שלי היה יומיים אחרי שאבא יצא והיה בסדר והגיע לשפיים, אז הלכתי לבקר אותו יחד עם אחותי. החזרתי אותה הביתה ומשם הלכתי להלוויה של אוראל אבוחצירה ז"ל, שנרצח בטבח ברעים. שם, כשקראו עליו קדיש, נפל לי האסימון והבנתי כמה הייתי קרוב לכך שזה יהיה אני".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו