בעלי קבוצות מגיעים ועוזבים לפי אינטרס אישי, מעמד המאמן הולך ומתרסק עקב מספר המפוטרים הגדול, אצטדיונים ותיקים משנים את פניהם ושמותיהם ומתחדשים, שחקנים עוברים בין מועדונים בלי להניד עפעף, ובסופו של דבר, אלה שתמיד נשארים באותו המקום, נאמנים לסמל ומסורים - הם האוהדים.
לקראת פתיחת העונה, ועל רקע לא מעט החלטות כאלה ואחרות שהתקבלו לראשונה או שהוחזרו לקלחת שלנו בידי משטרת ישראל, ההתאחדות לכדורגל ומינהלת הליגות, דיברנו עם חמישה אוהדים של חמשת המועדונים הגדולים בישראל, ששיתפו את דעתם לגבי הרצון להכניס שוב את השוטרים ליציעים, התנאים המחפירים במגרשים ברחבי הארץ, היכן נמצאת האחריות שלהם ושל חבריהם, השימוש באמצעים פירוטכניים, ואיפה הם היו הכי רוצים לראות שיפור מהותי.
אוהד מכבי חיפה תמיר אלחיאני (40), אוהד מכבי ת"א מיכה דהן (36), אוהד הפועל ב"ש מיכאל ממן (39), אוהד בית"ר ירושלים נועם תורג'מן (30) ואוהד הפועל ת"א סתיו שאולוב (24) בחרו לפתוח את ליבם, וסיפרו בכנות על התחושות שלהם - תחושות שיהיה כדאי אם קברניטי הענף הפופולרי בישראל ישמעו, יקראו וייקחו לתשומת ליבם.
החזרת השוטרים ליציע
"ההיגיון שיש בהחזרת השוטרים ליציעים זהה להיגיון שיש בכיבוי שריפה משתוללת באמצעות נפט", מבקר אלחיאני את ההחלטה בצורה חדה. "הייתי בסיבוב הקודם שבו השוטרים היו ביציעים, ואני יכול להגיד שלא היה מקרה אלימות אחד שבו הם לא החמירו בהתנהלות שלהם מול הקהל. זה פשוט לא ייאמן שהחלטה כל כך שערורייתית עולה בכלל על סדר היום, כשברור שהיחסים בין האולטראס לבין השוטרים הם יחסי חתול ועכבר".
דהן מוסיף ואומר: "השוטרים שמגיעים ליציעים הם אותם השוטרים שמגיעים להפגנות בקפלן - שוטרי יס"מ אלימים שרגילים להתמודד עם אוכלוסייה עבריינית או פלשתינית, והממשק שלהם עם האזרחים הנורמטיביים פשוט מוביל לכאוס.
"שוטר שמגיע למשחק כדורגל זוכה לשעות נוספות, זו הטבה כדאית בשבילו, והוא גומל לנו על זה בהתנהגות אלימה - מובן שהרבה פעמים גם ללא תג שם על המדים, בצורה הכי שפלה שאפשר לדמיין. מה שקורה בהפגנות בקפלן זה לא יותר ממשחק ילדים לעומת מה שקורה ביציעים".
אחריות המועדונים
"ההנהלה נמצאת באופן תמידי בין הפטיש לסדן", אומר שאולוב, "אם לציית לפסקי הדין ולהוראות המשטרה - או לצדד בקהל שלה, שטוען ברוב המקרים שהדברים שהוא עושה לא נחשבים 'התפרעות'. דעתי היא שהאוהדים לא צריכים לבקר את ההנהלה כשהיא מענישה אוהדים אלימים באמת, אוהדים שקוראים קריאות גזעניות או כאלה שמשתמשים באלימות פיזית קשה".
תורג'מן מחזק: "אני מאמין שהדרך למגר את התפרעויות הקהל היא באמצעות עונשים פרטניים, אם של המועדון ואם של המשטרה, אבל חייבים לשים סוף לעונשים הקולקטיביים - ויפה שעה אחת קודם. זה כבר ברור לכולם שהענשת המועדון באמצעות קנסות או על ידי סגירת יציעים לא הצליחה לפתור תופעות כאלה ואחרות, ואין שום סיבה שפתאום היא כן תצליח לפתור אותן.
"כשאוהד זורק משהו לדשא ורק המועדון נפגע, לא באמת אכפת לו. אבל אם האוהד מקבל קנס כספי, ואולי אפילו הרחקה לכמה שנים מהמגרשים - הוא מרגיש על עצמו את חומרת המעשה ומפסיק".
אחריות הקהל
"יש לאוהדים אחריות מסוימת", אומר ממן, "אך צריך לזכור שאף על פי שאנחנו קהילה שמטרתה היא אחת - הקבוצה - הקהילה מורכבת מפסיפס של אנשים שונים שבאים מרקעים שונים, ועל הדבר הזה לא ניתן לשלוט".
תורג'מן מסכים: "לכל אוהד יש את השקפת העולם שלו, הדעה שלו, האופי שלו והחינוך שלו כבן אדם. זה כמעט בלתי אפשרי לצפות מקהל אוהדים לגבש דעה מוסכמת. אני הייתי נוכח בסיטואציה שבה ארגון האוהדים קרא לקהל להפסיק עם קריאות גזעניות ולא לזרוק חפצים לדשא, מתוך הבנה שהדבר פוגע רק בקבוצה ובבעלים. נראה שיש היום יותר קולות בקהל שרוצים להפסיק את הגזענות".
ממן נשמע פחות פייסני: "איזו ציפייה יש מקהל שסוגרים לו את היציע לחצי עונה בגלל אבוקות? שמקבל מכות משוטרים וקנסות אישיים? הייתי בעשרות משחקי כדורגל ברחבי העולם, והיחס כאן לאוהד הכדורגל הישראלי הוא השפל ביותר בעולם. ממחירי כרטיסים לא מפוקחים ועד לדרכי גישה ולשמירה על הסדר. ששר הספורט פעם אחת יגיע לאצטדיון דוחא שבסכנין, ויגיד לי אם זו חוויה של צרכן תרבות או של לוחם בעומק ג'נין".
השימוש בפירוטכניקה
"אנשים בישראל מסתכלים בקנאה על מדינות עם תרבות אוהדים מפותחת - גרמניה, איטליה, צרפת, הולנד", אומר שאולוב. "בכל המקומות האלה שהזכרתי יש הדלקה קבועה של רימוני עשן ואבוקות. לגליזציה של אבוקות בישראל תשמור על הקהל. ברגע שזה לא חוקי - אין שיתוף פעולה עם ההנהלה ועם המשטרה. האבוקות יכולות להיות מסוכנות ולגרום לשריפה. במקרים רבים מדליק האבוקה משליך אותה לכיוון הדשא מתוך חשש ששוטר יתפוס אותו, דבר שיכול גם לפגוע באוהדים אחרים, שפשוט ישבו במקום הלא נכון".
תורג'מן מוסיף: "אנשים לא מבינים שפירוטכניקה תהיה ככה או ככה, זה חלק מתצוגות של קהלים בכל העולם, וזו מלחמה אבודה מראש. אנחנו רואים בשנה האחרונה עלייה בשימוש בפירוטכניקה אצל כולם. הגיע הזמן לאפשר אותה בצורה מבוקרת, ולראות מה יקרה".
ממן מחזק: "אני לא רואה שום דבר פסול בפירוטכניקה, ולראיה - בעולם יש מקומות שבהם זה מתבצע בצורה מבוקרת ותחת פיקוח של הרשויות. אני חושב שהגיע הזמן שירימו פה את הכפפה ויבינו שזה מראה כמה התשוקה של הקהל בישראל היא גדולה".
התנאים באצטדיונים
"אני יכול להעיד שכבר שנתיים־שלוש אני נמנע מנסיעה למשחקי חוץ בסמי עופר ובטדי, בגלל הפקקים, המחסור בחניה והתחב"צ שכמעט לא קיימת", מספר ממן. "גם כשהחלטתי לנסוע - זה היה אחרי לבטים רבים, בגלל המחשבה על כל מה שאעבור בשביל להגיע למשחק".
שאולוב מוסיף: "יש מקומות שבהם אתה יודע מראש שאתה הולך לסבול. המושבה, נתניה, טדי - אלה רק דוגמאות למקומות שבהם אתה יודע שתיתקע בפקקים מטורפים אחרי המשחק ותתקשה למצוא חניה. אני לא מגיע בתחב"צ למשחקים בגלל הבעיות הללו, אבל זאת בעיה שמוכרת לכולם. לא רק שהרכבות לא מתוגברות, אלא לפעמים גם אין בכלל תנועת רכבות כשנגמר המשחק".
תורג'מן מסכם: "היחס לאוהדים ותרבות הכדורגל כאן הם ברמה מאוד נמוכה. יצא לי להיות במשחקים באירופה, וקשה לפספס את הכבוד שיש שם למשחק, מצד כולם. בארץ יש זלזול שמפחית מאוד את הרצון להגיע למגרשים. רוב הקהל רוצה ליהנות ולהתרגש מהמשחק, זו אמורה להיות חוויה חיובית. הגיע הזמן שב־2023 יראו את האוהדים כלקוחות שמעוניינים לקבל תמורה מלאה עבור הזמן והכסף שלהם, ושישקיעו יותר בחוויית הלקוח. בלי הקהל - הכדורגל לא שווה כלום".
דברים שחייבים לשפר
"איכות האוכל במזנונים, הרחבת יציעים, הקצאת מקומות חניה - אלה דברים מהותיים", אומר אלחיאני, "אבל הכל מתחיל מכך שצריך להפסיק להתייחס לאוהדים כפושעים, ולהסדיר את השימוש בפירוטכניקה מול האוהדים, בשקיפות ובנפש חפצה. זה יפתור 99 אחוזים מבעיות ה'אלימות' בכדורגל הישראלי".
דהן משתף: "שיפסיקו לסגור יציעים בענישה קולקטיבית, ושיהיה גם פיקוח על מחירי הכרטיסים. אנחנו נתונים לחסדי הקבוצות ללא היגיון. לפעמים כרטיס עולה 60 שקלים, לפעמים 100. אין היגיון, למעט תאוות בצע. התורים בכניסה לאצטדיון הם מחפירים. חוסכים כמה מאות שקלים על סדרנים במקום לפתוח יותר שערי כניסה. יש דוחק מטורף. הגיע הזמן שיסתכלו עלינו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו