יום אחרי ההישג הפנומנלי של הנבחרת הצעירה שלנו - העפלה לארבע הגדולות באירופה מתחת לגיל 23 - הגענו למלון הנבחרת ובהמשך למתחם האימונים, כדי לספוג מעט מהאווירה בנבחרת ולהמשיך ליהנות מהחבורה הקסומה של גיא לוזון והצוות שלו.
באופן טבעי, האווירה במלון היתה נהדרת. השחקנים בקושי ישנו בלילה, בגלל האדרנלין שהיה להם אחרי המשחק, ועדיין היו ערניים ומחויכים. כמו שעמרי גאנדלמן, אחד מהשחקנים הטובים בנבחרת לאורך כל האליפות, אמר לנו - "מרוב שהאנרגיות שלי גבוהות, אני מרגיש שאני יכול לשחק כבר עכשיו". גאנדלמן הוא המודל של הדור הנוכחי. בחור סופר־אינטליגנטי, מרשים מאוד, עם נוכחות אדירה על כר הדשא.
בהמשך ישבנו עם הקפטן גיל כהן, שעושה טורניר גדול, ושאתמול הגיע לשיא עם משחק נקי מטעויות והמון מנהיגות. כהן היה זה שניגש לבעוט את הבעיטה הכי קשה בדו־קרב הפנדלים, הבעיטה הראשונה של הנבחרת. כהן סיפר לנו שהוא היה מפוקס, הצליח לנטרל את הבוז מהקהל ובעיקר ידע שהוא צריך להתוות לחבריו את הדרך.
לאחר מכן נסענו לאימון של הנבחרת, ומובן שגם שם מצב הרוח היה בשמיים. ענאן חלאיילי, שחקן שעד למונדיאליטו היה אלמוני לחלוטין התייחס לפנדל שבעט אתמול בקור רוח חריג ("ממש לא הייתי לחוץ"), מייד אחרי ההצלה של דניאל פרץ ומול 50 גאורגים שהחרישו את האוזניים בשריקות בוז. חלאיילי אמר שהוא לא התרגש והלך עם הדרך שלו, שהיא לבוא לאט־לאט לכדור, להסתכל על הרגליים של השוער ובשנייה האחרונה להחליט לאן הוא בועט.
עם כל יום שעובר שבו אנחנו מבלים עם השחקנים הצעירים הללו ומכירים גם את האיש שמאחוריהם, אנחנו מבינים שההישג הזה הוא לא מקרי. מדובר פה בדור אחר, מנותק ממשקעי העבר, עם כישרון, מוסר עבודה, אמונה באחר ופרגון הדדי. לא במקרה הם הביאו לכדורגל שלנו את ההישג הכי גדול שלו ביובל האחרון, והדבר הכי מדהים - הם לא מסתפקים בזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו