אף פעם לא הייתי חסיד גדול של גביע המדינה. יש לי תזה לפיה הוא לא Stand Alone – מועדון גדול לא מתנחם בו כשהוא מפסיד במירוץ לאליפות, ומהצד השני בדאבל הוא הדבר הכי מתוק שיש. אבל הגביע הוא בכלל לא הסיפור, אני אפילו לא בטוח כמה ואם בכלל אני מבואס מההדחה לבית"ר.
הפחד הכי גדול שלי כאוהד כדורגל הוא האדישות. כעס, שמחה, פחד, בכי כולם מבורכים. האדישות היא מעין אויב שקט וערמומי שמוציאה את החשק מהמשחק ואמש היא השתלטה עליי.
מבלי להגזים, זה היה אחד ממשחקי הכדורגל הכי גרועים שאני זוכר. כמו לצפות בין שתי קבוצות וטרנים משחקות בגול-טיים בשישי בצהריים. שכונה. אין צורה, שיטה או דרך – בלי עתיד, תקווה וחלום.
אבל כששכונה אז שכונה עד הסוף. ככה, פתאום ואן אובריים שבמחזור הקודם כשהוא עלה כמחליף אחרי שלא שיחק כמעט כל העונה ניסיתי להיזכר בכלל אם שמו הפרטי הוא רוני או יוריס, עולה על הדשא במה שאמור היה להיות עבור המועדון המשחק הכי חשוב עד סוף העונה, ובפיגור נשלח להציל את המולדת אילון אלמוג שעוד מעכל את השטרודל שאכל באוסטריה. יונתן כהן ואבי ריקן בכלל לא בסגל. הכל מטומטם.
קראנקה באמת עושה פה עבודה רעה. לא היינו צריכים את ההדחה מהגביע כדי להבין את זה. זאת גם בהתחשב כל הפרמטרים שמשחקים לטובתו – הוא הגיע באמצע עונה, לא בנה את סגל, מדינה זרה והתאקלמות, לקחו לו את השחקן הטוב בקבוצה.
גם בהנחה שאנחנו כאוהדים מגזימים ומדברים הרבה מהבטן בשעה שדורשים את פיטוריו, גם בעין מקצועית נראה שהוא פשוט לא תרם לנו דבר - הוא לא פיתח אף שחקן, לא השתמש בצורה נכונה בכלים הנוכחיים (בסגל שממילא נבנה רע מאוד), לא נראה שהנחיל שיטות עבודה, ובעיקר נראה שהוא איבד את חדר ההלבשה שלו כבר מזמן.
בכלל, להוציא הופעה אחת או שתיים, תמיד עושה עליי הרושם שלקראת ההכנות למשחק החיפושים האחרונים של קראנקה בגוגל הם "איך להוציא את האוהדים מדעתם?"; "מערך 4-4-2 בלי דוויט יורק ואנדי קול - האם זה בסדר?"; "מה הדבר הכי מעצבן שאני יכול להגיד בסוף המשחק?".
ביום שאחרי, על אף הסיפורים שהוא מספר בדבר ההכנות לעונה הבאה, קראנקה כנראה ישלם את המחיר, שהרי האחרון להיכנס הוא הראשון לצאת. אבל הרכבת של מכבי תל אביב כבר כמה שנים נוסעת מחוץ לפסים. ספק אם יש בכלל נהג. כל עונה נראית אותו דבר, אותן טעויות, בלי תעוזה, בלי לקחים.
אם בשתי העונות האחרונות הצלחנו עוד "לשקר" ולגנוב גביע (20/21) ופלייאוף לפני שמינית גמר אירופי (21/22), אז השנה האנדרלמוסיה במועדון מוצאת את עצמה גם בשיר האוהדים המוכר שמוזכרת בכותרת "אין גביע-אין אירופה-אין אליפות". אם זה לא יעיר את השדים בטורונטו ויביא למהפכה בסגנון 2012/13, אני כבר לא יודע מה כן. כולם, לא רק קראנקה, צריכים לשלם את המחיר.
לפני שבוע בערך, לאחר הדחתה של מילווקי באקס מפלייאוף ה-NBA למיאמי, עלה ה-כוכב של הקבוצה ואחד השחקנים הטובים בליגה הנוצצת בעולם למסיבת העיתונאים ונשאל על ידי עיתונאי "האם אתה רואה את העונה הזו ככישלון?" בצורה הבאה (תרגום חופשי שלי):
"האם מקבל קידום כל שנה? לא. אז כל שנה היא כישלון עבורך? כן או לא? לא. כל שנה בה אתה עובד היא למען מטרה כלשהי. להשיג קידום, לפרנס את המשפחה או לטפל בהורים. זה לא כישלון, זה צעד להצלחה. סליחה, אני לא רוצה לעשות את זה אישי... מייקל ג'ורדן שיחק 15 עונות ב-NBA וזכה בשש אליפויות, האם תשע העונות האחרות היו כישלון? זה מה שאתה אומר לי. השאלה שגויה. אין כישלון בספורט. יש ימים רעים ויש ימים טובים יותר. לפעמים זה התור שלך, ולפעמים זה לא. זה ספורט".
והאמת, כמעט בכיתי מדמעות. לא כי יאניס או מילווקי מעניינים אותי, אלא ההזדהות הבלתי נגמרת עם מצבה של מכבי. דמיינתי איך שרן נואם את זה בסוף העונה. דמיינתי את עצמי קורא לילדים שלי את הספר "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" של ד"ר סוס.
יש הכרח להתחיל הכל מחדש. אסור בשום פנים ואופן שבסוף העונה הזאת תהיינה הנחות כמו ברשתות האופנה. זה הזמן לנשוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו