4. מכבי ת"א (ולדימיר איביץ', 2019-20) - שנתיים הן לא בדיוק שושלת, אבל הקבוצה של איביץ' בהחלט ראויה לאזכור. ולדימיר איביץ' הגיעה למכבי ת"א אחרי שלוש שנים ללא אליפות, אחרי עזיבת ג'ורדי קרויף וערן זהבי ותחת מגבלות הפייר־פליי הפיננסי. ולמרות תנאי הפתיחה הלא פשוטים הללו, שהתווספו להדחה כואבת מאירופה עוד לפני שלב הבתים, איביץ' יצר קבוצה טקטית ועוצמתית שמבוססת על שחקני בית שחזרו מהשאלה ועל הגנה קבוצתית מדהימה שלא היתה פה מעולם.
איביץ' הביא שתי אליפויות סופר־דומיננטיות, ושדרג בצורה מדהימה שחקני בית כמו דן גלזר, יונתן כהן ושחר פיבן, הקפיץ את הרמה של עומר אצילי והפך את דניאל טננבאום לשוער שובר שיאים. אחד מהדברים שהיו לאיביץ' לרועץ היה הכישלון באירופה, במיוחד ההדחה המביכה בעונה השנייה מול סודובה הליטאית, כשמכבי ת"א הפסידה בשני המשחקים.
3. מכבי חיפה (ברק בכר, 2021-23) - עשור ללא אליפויות בחיפה מקביל אצל אוהדי חיפה ל־40 שנים שחונות בבירת הנגב. המועדון ששלט בליגה בעשור הקודם נכנע ללא קרב בעשור השני של שנות האלפיים לכסף הגדול של גולדהאר, לניהול החכם של ג'ורדי וליכולות האימון של בכר בב"ש, כשהוא רדף אחרי הזנב של עצמו, החליף מאמנים ומנהלים מקצועיים בסיטונות, זגזג בין מאמנים זרים וישראלים ובעיקר - איבד את הדרך. אבל אז הגיע ברק בכר.
בדומה להגעה שלו לב"ש, גם כאן בכר קיבל קבוצה ממאמן שבנה בסיס טוב (בחיפה זה היה בלבול, בב"ש אלישע לוי), אבל היה חסר את המנהיגות, החוכמה הטקטית ויכולות הניהול העילאיות שיש לבכר כדי לעשות את הצעד הנוסף. משם, בכר לקח את זה בדרכו. בלי רכש יוצא דופן, אבל כן עם שדרוג שחקנים קיימים ויכולת ניהול משברים יוצאת דופן, בכר הצליח לייצר שושלת שנייה, והגיע לשיאו בעונה השלישית - עם העפלה לשלב הבתים בליגת האלופות ועם אליפות ראשונה לקבוצה שמשתתפת בשלב זה.
2. מכבי ת"א (ג'ורדי קרויף, 2013-15) - ג'ורדי קרויף הביא סטנדרטים חדשים של ניהול לכדורגל הישראלי, ובהיבט הזה שינה אותו לשנים קדימה והכריח את כל המתחרות לשנות דרך חשיבה. ג'ורדי הראה שהבסיס להצלחה הוא ניהול נכון, בניית צוות מקצועי רחב שמעתיק הרגלי עבודה מקבוצות אירופיות גדולות ויצירת סביבת עבודה נכונה ושקטה למאמן ולשחקנים, תוך נטרול הרעשים מסביב ושליטה כמעט מלאה בכל מה שיוצא או שלא יוצא לתקשורת.
מכבי ת"א של ג'ורדי הצליחה למשוך מאמנים זרים שלא היו מגיעים לכאן אלמלא הוא היה עובד במועדון (גארסיה, סוזה, בוס), השתלטה על השוק המקומי, העלתה את רף השכר משמעותית וניצלה את העובדה שהמתחרות היו בטוחות שאם יתכופפו, הגלים יעברו והכל יחזור לקדמותו. ובעיקר - היא הביאה רף מקצוענות שלא היה מוכר כאן קודם. מעבר לאליפויות, מכבי ת"א העפילה לשלב הבתים בליגת האלופות, עברה את שלב הבתים בליגה האירופית תחת פאולו סוזה ולקחה טרבל עם פאקו אייסטרן.
1. הפועל ב"ש (בכר, 2016-18) - השושלת המרשימה ביותר, בגלל הנסיבות, המקום, החדשנות וההתגברות על מחסומים. 40 שנים הפועל ב"ש לא לקחה אליפות - עד שהגיע ברק בכר. את האליפות הראשונה בכר לקח מול הסגנית החזקה ביותר אי־פעם, מכבי ת"א של זהבי, בעונת שיא ועם פיטר בוס על הקווים. באליפות השנייה הם הציגו כדורגל מהחלומות ועשו גם עונה אירופית אדירה, והשלישית הגיעה בזכות תצוגות אימון יוצאות דופן ושימוש מושלם ברכש חנן ממן, שלא היה אמור להיות כזה, כדי להגיע ראשונים על האדים לקו הסיום.
אז נכון, הפועל ב"ש הזאת פספסה פעמיים את ליגת האלופות (סלטיק ומאריבור), אבל היא כן עברה את שלב הבתים בליגה האירופית, וגרמה למחוז שלם במדינת ישראל להאמין שהכל אפשרי, שאין דבר כזה "מס ב"ש", שכבר אין דבר כזה "ישראל השנייה", שהם יותר ווינרים מחיפה הגדולה ומת"א העשירה והנוצצת, ובעיקר - שזו גאווה גדולה לגדול בב"ש, לגור בב"ש ולאהוד את הקבוצה שהפכה לאהובה בכל רחבי ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו