זו בפער העצום העונה הכי מעצבנת שחוויתי בעשור האחרון. זה כאילו שלפני כל מחזור אני נפגש עם האחראי הבינלאומי על רגשות, והוא מזכיר לי שתסכול הוא החבר הכי טוב של אוהד כדורגל. החבר של היום, החבר של אתמול והחבר של מחר.
כאילו שזה לא מספיק, אז שיבצו את המשחק הכי טעון רגשית של הפלייאוף ליום לפני ליל הסדר. פוטנציאל הרס חג ברמות הגבוהות. שאפו למעורבים.
כנראה שהפער בטבלה עשה את שלו, משום ששעתיים וחצי לפני שריקת המשחק קיבלתי הודעה מחבר "יש לך חבר שרוצה כרטיס למשחק? אבא שלי לא יגיע".
"מה קרה?" שאלתי.
"הוא קיבל שטיפה מאמא שמחר ערב חג".
"100%" מלמלתי בהודעה.
"ככה זה. גם אחרי 40 שנות נישואין יש זכות וטו" הוא מסר.
"אם היינו רצים לאליפות הוא היה בא. מצידו היה אפילו לחזור למצרים". הוא צחק וככה סגרנו את הנושא.
נכנסתי לבלומפילד מוקדם מבדרך כלל. חצי רציתי לספוג את האווירה חצי לברוח מחופשת חול המועד המוקדמת מדי אליה יצאו הילדים. את החימום תפסו בעיקר שירי אצילי לפה ולשם, זכר לפרשה שלא קשורה בשום צורה לכדורגל אבל הצליחה להשפיע על גורל האליפויות באופן חד משמעי (מה לעשות, תמיד נזכור גם את זה).
לו היה עומד האוהד הכי צעיר בבלומפילד אתמול בערב על הכיסא שלו ושואל "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", אני מניח שכל יושבי יציעי היו עונים "לא הרבה".
די כרגיל, חיפה הגיעה לבלומפילד מבוהלת ונראתה במחצית הראשונה כמו הפועל כפ"ס ביום טוב, מכבי הייתה צריכה להעניש אותה עם 3-0 במחצית ולשלוח את המשחק לישון, ובמקום זה מתברברת וסופגת את ה-1-1 בדקות הסיום. בעונה שעברה זה קרה ב-11 לאפריל, העונה זה קצת הקדים את עצמו.
בדרך לייצר לעצמה שושלת חיפה לא מצליחה להשתחרר משלשלת הדימוי העצמי כשהיא מגיעה לבלומפילד. האמת, די צפוי. אליפויות אפשר לקחת גם בלי לנצח את מכבי תל אביב – זה הפטנט ע"ש ברק בכר.
בשורה תחתונה קיבלנו עוד משחק מרגיז בו קשקשנו קלישאות כמו "זאת האלופה? איזו חלשה" ו"הכל עלינו", שבסופו כמעט פתחנו בשירה:
אילו איביץ' היה ממשיך את העונה, ולא עוזב אותנו לרוסיה
ואילו אלפי המצבים נגד נס ציונה וקריית שמונה היו נכנסים, ולא היינו מאבדים נקודות טיפשיות
ואילו היו נוחתים פה שחקני כנף, ולא היינו נאלצים לשחק בשיטות משחק לא מתאימות
ואילו קראנקה היה יודע להגיב יותר טוב למשחקים, ולא נופל לסיסמאות
די, נו.
בצד הדברים הטובים של הערב – זכינו לראות את גלזר מוסר כדור קדימה (במהלך שהוביל לגול הראשון), שזה כל מה שחלמנו אי פעם כאוהדים לקבל ממנו והלוואי שהיה עושה את זה יותר. דור פרץ הוא בפער העצום קשר האמצע הכי טוב בליגה, וסביב סאבוריט ולוקאסן צריך לבנות גם את ההגנה הבאה.
את העונה הזאת איבדנו באזורי התיקו מול הפועל, בית"ר, סכנין. האופטימיים יותר החלו להישבר בהפסד הביתי להפועל ירושלים. המאוד-אופטימיים נשברו בתיקו מול הפועל חיפה. המשוגעים באמת – מניח שנשברו אתמול.
לפני למעלה מעשור, מיץ', ג'ק, ג'ורדי וכנראה שעוד רבים וטובים שתרמו למהלך, הכניסו לסיר פויקה גדול המון מרכיבים נכונים ויצרו את מכבי הנוכחית, שהיא תוצר של בישול ארוך מאד וקשה לשבור אותה גם בתקופות פחות טובות. הטעם אולי דעך העונה עוד קצת, אבל באוברול – עדיין טעים.
החכם מהגדת פסח, בטח היה אומר "מה לכם ולכדורגל הזה שמעביר את נימי הנפש שלכם רכבת הרים שבוע אחר שבוע", אבל אם אתם קראתם את הטור הזה כנראה שהגורל שלנו משותף, וחכמים כבר לא נהיה.
חג שמח לכולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו