גביע המדינה הוא מפעל קסום. מפעל שבו כל קבוצה יכולה לחלום על זכייה בתואר. מפעל שבו קבוצות מליגה א' ו-ב' זוכות לתהילה והכרה כשהן מגיעות לשלבים המתקדמים. רק שהקסם הזה קצת התפוגג לו מעונת 2014/15, שבה הוחלט כי משחקי רבע הגמר ישוחקו בשיטה של בית וחוץ ולא במשחק נוקאאוט.
המשמעות של אותה החלטה היא שהגביע הפך למועדון סגור, מועדון של הקבוצות הגדולות. הרי מה הסיכוי של הפועל עפולה להדיח את בית"ר ירושלים בשני משחקים? או מה הסיכוי של מכבי פ"ת לעבור את קבוצת המיליונים של מיטש גולדהאר בשני משחקים? אבל במפגש אחד כל אותן קבוצות קטנות בהחלט יכולות להפתיע.
תשאלו את מכבי פ"ת, שבעונת 2019/20 ניצלה את העובדה ששיטת רבע הגמר חזרה לשיטה של משחק בודד, כדי לסייע לנבחרת ישראל בקמפיין מוקדמות היורו (גם בעונת הקורונה 2020/21 התקיים משחק אחד ברבע הגמר, ש.א), ולמרות ששיחקה בליגה הלאומית, היא הצליחה להדיח את בית"ר ירושלים והפועל ת"א ברבע וחצי הגמר, ונעצרה בגמר על ידי הפועל ב"ש.
נכון, האינטרס של ההתאחדות לכדורגל הוא שבמשחקי חצי הגמר האצטדיונים יהיו מלאים, שהקבוצות הגדולות יביאו אלפי אוהדים ויהיה אפשר לפצל את המשחקים ליומיים ולהרוויח יותר כסף, אבל מה עם הספורטיביות? מה עם הסיכוי לתת לקבוצות הקטנות לחלום על שיא שידברו עליו עשרות שנים?
וזו הקריאה ליו"ר ההתאחדות לכדורגל, שינו זוארץ, שמהרגע שנכנס לתפקיד הוא לא מפסיק לעבוד למען הכדורגל, תדאג באופן סופי, שמהעונה הבאה, משחקי רבע הגמר יחזרו לשיטה של משחק אחד ולא שניים. אולי לא כולם יאהבו את ההחלטה שלך, אבל זו ההחלטה הנכונה. הגביע לא שייך רק לב"ש, מכבי ת"א ומכבי חיפה, וגם אם כן, לפחות תיתן את הצ'אנס.
