אל תאשימו את קראנקה: מכבי תל אביב בתוך לופ רע

אי שפיות היא לעשות את אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות.לא אני אמרתי, אלברט איינשטיין did. מחסום הכתיבה של כותבי היצירה "מכבי תל אביב", מייצרים לנו ספין-אוף לעונה הקודמת שהיא בעצמה ספין-אוף של 20/21.

איך זה בא לידי ביטוי במציאות אתם שואלים? מזה 3 עונות רצופות בהן אנחנו מחליפים מאמן באזור דצמבר-ינואר, כל אחד מהמאמנים הגיע עם הגב לקיר כאשר "כל משחק הוא גמר גביע", וכל אחד מהם עשה את התיקו שנראה כאילו קובר את הסיפור.

פטריק ואן לוון שהחליף את יורגוס דוניס בעונת 20/21, סיים בתיקו 0 נגד בני יהודה (מח' 15) – והפער מהפסגה היה 8 הפרש. מלאדן קרסטאיץ' שהחליף את פטריק בעונה הקודמת, סיים את משחק החוץ הראשון שלו (מח' 14) בתיקו 1-1 נגד סכנין – והפער מהפסגה היה 9 הפרש. קראנקה שהחליף את איביץ' העונה, סיים את משחק החוץ הראשון שלו (מח' 17) – והפער מהפסגה, ובכן, 8 הפרש.

לא קל לגוף גדול כמו מכבי לעבור בכל שנה ניתוח מעקפים ולהישאר בחיים. אחרי התיקו אתמול, זה מרגיש כאילו הניתוח עוד לא יצא לדרך וכבר החולה מפרפר על השולחן. אולי במקום להביא את קראנקה היינו צריכים להביא מכשף. אולי לכל אחת מהטרגדיות יש צבע וריח קצת שונה, אבל המסר ברור – אנחנו בלופ.

וזה לא שהעונה הזאת לא גירדה לנו את הגב עם פומפיה לפני המשחק אמש מול בית"ר, זה פשוט שאפילו כשסיפור האליפות נראה דומה עד זהה לעונות הקודמות, אנחנו כאוהדים התקשינו להיפרד ממנו, כי היו לנו הרבה סיבות ובראשן – היריבה לא מפחידה. מה שבטוח, מהבור הזה כבר יהיה מאוד קשה לצאת.

אני מניח שבית"ר תכננה להסתכל אמש למכבי בלבן של העיניים, והופתעה לגלות שהעיניים של מכבי נשואות כלפי מוליכת הטבלה. אולי היו אלה אפילו עיני עגל, שחשבו בתמימות שנדלג על הערב בטדי בקלילות, לקראת מה שניסו לצייר לעצמם כמלחמת ספרטה ואתונה בשבוע הבא. אבל בעונה כזאת, שכל המזל מקריית שלום נשאב בשקיות איקאה אטומות והועבר במשאיות גדולות לכרמל, כשמזייפים - נענשים.

בחצי השעה הראשונה מכבי הסריחה את הדשא וציפתה שהגול יגיע משמיים. היחיד שהגיע לעבוד ולא סתם קפץ לעבודה היה זהבי, שניסה לייצר כדורגל. אני לא הייתי בוחר את ה-11 שבחר קראנקה, שכפי שחששתי בטורי מהשבוע האחרון "ייגע קצת יותר מדי", אבל קשה לי להאשים במשהו את מי שנמצא פה שבועיים בקושי. אולי רק שישפר את הכריזמה של שומר בבית ספר יסודי.

אתנחתא: עקרון הסיכון הכפול (Double Jeopardy) קובע שאדם לא מועמד לדין פעמיים על אותה עבירה תוך קיום מערך עובדות זהה. על בסיסו אפילו נוצר שובר קופות אמריקאי בשנת 1999 בכיכובו של טומי לי ג'ונס (סרט נהדר, ממליץ).

הפעולה הסופר-טיפשית של לוקאסן שהביא פנדל לבית"ר (בעיניי, פנדל), ובעולם ה-VAR העמידה אותו למשפט נוסף והשאירה אותנו ב-10 שחקנים (בעיניי, הרבה מילים מסוג - ^$#@$*&*!#$!) מרגישה כמו בגידה בעקרון הסיכון הכפול ובכלל באותו מודל "האין-ענישה-כפולה" שניסו להרגיל אותנו אליו. מוציא מהדעת.

אבל לא זה בלבד מה שהוציא אותנו מהמשחק, כי בכלל לא היינו קיימים בו. שורה תחתונה, אם לא ערן, שהזכיר לנו בפעם המיליון שהוא אדם בסדר גודל של מעמד הר סיני, אנחנו מסכמים פה כבר את העונה. נכון לעכשיו, זה לא נגמר, זה רק הסוף.

בשבוע הבא אנחנו פוגשים את הנמסיס התורנית, זו שמציגה כדורגל מזעזע ואוספת נקודות בקצב היסטורי, ובכלל מתחזקת איתנו מערכת משיכה בצמות. כמו שזה נראה, מדובר בניסיון האחרון להחיות את העונה, וכדי לנצח נצטרך לא רק יכולת אלא גם כוחות מיסטיים.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות