0:5. קונצרט בצהוב. כיף לפתוח ככה את השבוע. בערך.
"חוזרים לבלומפילד אחרי פגרה ארוכה. שבת בצהריים, סולד אאוט. תהיה חגיגה. וזו גם סך הכל חדרה" הרהרתי לעצמי ביום חמישי כשיצאתי מהעבודה. בחלומות הכי הזויים לא הייתי מאמין שיום לפני המשחק אקרא פרסומים שהאיש שאני הכי סומך עליו – צפוי לעזוב.
בכנות, בהתחלה הסאגה סביב עזיבה אפשרית של איביץ' הרגישה לי כמו הריון מחוץ לרחם, כזה שמסוכן לאם (מכבי) ולעובר עצמו (איביץ'). חשבתי שזה משהו שיגדע מעצמו מהר מאוד, עוד קשקוש בשביל קליקבייטס.
הרי הבנאדם חזר לקדנציה נוספת כדי להחזיר אלינו את הכתר, הוא אהוב פה בצורה יוצאת דופן, יש לו את התמיכה המערכתית והוא, לפחות על פי הידוע, הסמכות המקצועית העיקרית במועדון. וגם בחייכם – הוא יעזוב אותנו ככה סתם פתאום לטובת קבוצת אמצע טבלה מאזור הקווקז? זה נשמע הזוי.
אבל במכבי, כמו במכבי, המפלצת הזאת הזינה את עצמה. כאילו שמישהו "נתפס על חם" מול בן או בת זוגו. הרגשות איבדו כל כיוון, חיצים נורו באוויר וחוץ מהאפיפיור עצמו כולם אשמים. כל זה ויש לנו משחק בשבת, ועוד עם ההפנינג המנחוס הזה לפניו.
כידוע, כשחוק מרפי דופק בדלת אז הוא כבר נשאר, ובשבת בבוקר קמנו למזג אוויר חורפי. אפור בחוץ והגשם לא פוסק, כאילו שמישהו שם מצלמה על נפש שעברה 24 שעות של שמועות על עזיבה של איביץ'. ההרגשה שאיבוד נקודות פותח עלינו תיבת פנדורה. התנאים הבשילו ובראש כבר רצו מחשבות שמחשבות את גודל האסון ההיסטרי. אבל לא.
פותחים את המשחק בבום בדקה הראשונה וממשיכים בבום-בום-בום. 90 דקות של אידיליה מוחלטת, אושר אקספרס. תנאי הפתיחה של המשחק הביאו למגרש רק את אלו שלא עשויים מסוכר – לא נמסים מהגשם ולא מהסאגה של איביץ' – והאווירה באצטדיון הייתה בהתאם. נהניתי מהכל.
בניגוד לבית קברות מול ריינה שם ניצחנו באותה השמחה של ילד שההורים שלו מתעקשים שיאסוף את המשחקים בחדר, אתמול נראינו כמו מלכת הכיתה. בכל גול או מהלך טוב שגררו חיוכים רצה בראש המחשבה "אז אולי הוא יישאר? גם ככה קפוא ברוסיה והם בכלל במלחמה" אבל אולי זה רק אני.
כיף במיוחד היה לראות את פארפה ואוסקר שהצליחו להציג שואו לצד הרבה תכלס, וגם את תורג'מן שעלה חד כאילו סיים טירונות 07 וגרם לנו לחשוב פעמיים על רכש דוגמת איתמר שבירו ודומיו. כיף גדול יותר היה לראות את הלחימה על כל כדור של הוותיקים בניצוחו של ריקן ואת רוח הלחימה של ערן.
על חוליית ההגנה ששומרת שהרשת של דניאל פרץ לא תזוז בפעם ה-11 מתוך 15 משחקים העונה אני לא אדבר מטעמים ברורים של חשש ממנחוס, אבל כן אגיד ששחר פיבן (שהאדום שלו עוד מציק לי) מצוין בעיניי והוא אחד האנדרייטדים הכי גדולים בליגה. אני יוצא איתו לכל מלחמה.
ה-0:5 הזה אולי לא הרגיש כמו מה שהיה צריך לקרות, אבל הוא מתקבל על הדעת. בשרשרת המזון של הכדורגל הישראלי, מכבי טורפת את חדרה, בטח כשהיא זזה כל-כך מהר, אורבת לה במקומות הנכונים ומריחה דם. אולי המשחק הכי "מכביסטי" העונה. טעם של "עוד". שאפו.
כבר עם שריקת הסיום חזרנו לדאגות סביב הסאגה של איביץ' והחשש מהעתיד הנראה לעין וזה שאחריו. כאילו שעם הבחירה להיות אוהדים, אם זו בכלל בחירה, נגזר עלינו להיות מודאגים כל הזמן.
כמה קלישאות לסיום: אני לא יודע אם איביץ' יישאר במכבי (הלוואי) או אם יילך, ואיך זה ישפיע על המשך העונה. אני לא אבלבל את המוח ואפנה אצבע אל אנשי המערכת או דרך ההתנהלות, לא כי אין לי בבטן, אני פשוט חושב שזה לא הזמן, בטח לא כשאנחנו בתחילת המאבק על התואר, ואני בוודאי לא אבקר את איביץ' שיקר לליבי על כל בחירה שיעשה גם אם היא צורמת לי.
אני כן אגיד, שזוהי זכות אדירה להיות חלק מהמועדון הזה וכל מי שנמצא שם צריך להרגיש את זה. זהו זמנם של המנהיגים בחדר ההלבשה לעזור, לחזק ולחבק בשעה ה"משברית" הזאת, נעבור גם את זה.
שבת בק"ש. בחורף שיורד ברד. גם שם לא תצעדי לבד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו