ליאור יחזקאל | אין תחליף לפיירו וחזיזה
מונדיאל, חברים, איזה כיף! אבל בינינו, עד כמה אתם רוצים שנהיה כבר אחרי? עד כמה אתם מתגעגעים לריח של כר הדשא בסמי עופר? עד כמה אתם רוצים להיסחף אחרי היציע הצפוני ולהרעיד את האצטדיון במשחק של אלופת המדינה? אז נכון, יש לנו עכשיו את חגיגת הכדורגל הגדולה בעולם, אבל בשבילנו, אוהדים עם דם ירוק, יש חגיגת כדורגל אחת, וקוראים לה מכבי חיפה!
לקחו אותנו לפסק זמן ארוך במיוחד. לא אגיד לכם שזה לא היה טוב למכבי חיפה אחרי פתיחת עונה שבה שיחקנו בכל מסגרת אפשרית - זה בהחלט היה מתיש. אבל די, מספיק, אנחנו רוצים כבר לראות שוב את הירוקה שלנו על כר הדשא, רוצים להשתגע יחד איתה, לקפוץ בגולים ולהשתולל כאילו זה יומנו האחרון.
מסי בארגנטינה, ניימאר בברזיל ואמבפה בצרפת זה יפה וזה סקסי, אבל אין תחליף לאצילי, לפיירו, לחזיזה ולשאר הירוקים שלנו. בשבילנו הם הכל! אז מונדיאל יקר, בלי שום טיפת ציניות ובלי שום ביקורת או אהדה כלפיך או כלפי פיפ"א וראשיה - אנחנו צנועים, מסתפקים במה ששלנו - ואנחנו רוצים לחזור.
תנו לנו כבר לחזור ליציעים שלנו בסמי עופר, שם ניתן את הגרון ואת הלב לקבוצה היחידה והאמיתית מבחינתנו. שם תהיה לנו אחת, נאהבת ואוהבת, יחידת סגולה ובשבילנו הטובה ביקום. שם תחכה לנו מכבי חיפה!
אלכס רדנסקי | הלב רוצה את מה ששלנו
שבועיים מאז החל המונדיאל - ולנו, חובבי הכדורגל הישראלי, זה הספיק כדי להבין שאנחנו לא כל כך קשורים לחגיגה הזאת. לא, הכוונה היא לא ליחס העוין שגורם לנו הישראלים להרגיש לא רצויים בקטאר, אלא הרמה הגבוהה של הנבחרות, בעיקר של אלו הקטנות והמפתיעות, שמוכיחה כי הכדורגל הישראלי הוא ענף ספורט נחמד, אבל הוא לא מוגדר תחת אותה הקטגוריה שלה שייך הכדורגל העולמי.
לצפות בכדורגל איכותי זה לא רע לתקופה מסוימת, אבל חלאס. גם הפייק־הזדהות של אוהדים מקומיים עם מדינות ונבחרות רחוקות מעבר לים מוצתה כבר. גם אני חטאתי באהדה יתרה ומזויפת לארגנטינה. טוב, בכל זאת, במדינה הזאת יש המון לב ותשוקה לכדורגל שלא קיימים בשום מקום אחר. הם מרגשים. אבל די, אנחנו רוצים לחזור ללחץ האמיתי לפני משחקים, לעצבים ולהתרגשות שקיימים רק במשחקי הקבוצה היקרה באמת לליבנו, לזו שאנחנו מכורים לה וזו שבגללה אנחנו באמת לא מצליחים להירדם בלילה.
הגיע הזמן שלנו לחזור לשכונה הישראלית. לטעויות של ה־VAR ולמטר הקללות על השופטים שבאות בעקבות זאת. לחזור לנקניקייה הגרועה במיוחד שמוכרים לנו באצטדיון גרין, לחזור לנסיעות של ארבע שעות מבאר שבע לקריית שמונה ביום חול לטובת משחק ב־9 בערב, ולחזור הביתה מתישהו באמצע הלילה כי במינהלת פשוט לא שמים עלינו. רוצים לחזור להתרגש מהתפאורות ביציע הדרומי בטרנר. אבל בעיקר רוצים לחזור לשמוח ולצעוק "יש" אמיתי ומכל הלב. אנחנו רוצים לחזור לתמוך שוב בקבוצה שלנו - הלב רוצה את הפועל באר שבע!
אביעד גורמן | אם לנצח בדוחא, אז את סכנין
השבועיים האחרונים מרגישים לי כמו תוכנית גמילה די טריקית. פתאום חזרה אלי חדווה די מוזרה לכדורגל. לפרקים זה אפילו לא מרגיש כמו עניין של חיים או מוות. אני יושב מול המסך ושמח לראות מהפכים משוגעים ודרמות. הלהט התגבר, בעיקר אחרי שכבר פגעתי בול בניחושי התוצאות עם החבר'ה. עוד רגע אני קורא לזה "22 משוגעים שרצים אחרי כדור" וזהו.
אבל תגידו - מה זה שווה אם זה לא גורם לי לתלוש את השיער או להתחבק עם 5,500 איש בגול? אפילו אם המונדיאל הזה לא גורם לך לרצות להיעלם אחרי הפסד, את מי זה מעניין אם אי אפשר לחגוג על הדם של אף אחד? משעמם. אני לא באמת אקניט את השכן שלי שאוהד את ברזיל אם קרואטיה תפתיע אותה, זה לא שניצחתי דרבי או שמכבי חיפה הפסידה נקודות לבני ריינה. אפילו הזכות להתלונן חסרה לי: על התורים בכניסה לאצטדיון נתניה, על המחיר המופקע לכוס קולה, על המטומטם שמרשה לעצמו לצלם פנדל מהיציע, ואפילו על הפקקים הארוכים בגלל עבודות של מע"צ בכביש החוף בדרך הביתה.
אנחנו צריכים מעורבות רגשית. בשביל זה התכנסנו. מונדיאל זה באמת אחלה, אבל אם כבר לנצח בדוחא, אז את בני סכנין בדקה ה־87. מכבי תל אביב, שוב אנחנו כאן, חיכינו לך פה כל הזמן. מקווים שהתגעגעת אלינו כמו שאנחנו התגעגענו אלייך. אז יאללה - הביתה, לליגה. יש לנו הרבה מה להשיג עד סוף העונה.
