אני סחוט. אם מישהו היה מספר לי בתחילת העונה שאצטרך לתפוס את מקומו של איוב כבר בנובמבר, ולמצוא את המילים המתאימות למפולות האלה שמנחיתה עלינו המציאות, הייתי חושב פעמיים. אני אפילו לא יודע איפה אני נמצא על הסקאלה שנעה בין זעם לתסכול. אז קחו הכל בערבון מוגבל.
התלבושות עדיין לא פה, אבל רטרו לעונת 2008/9 כבר קיבלנו. קבוצה שמאבדת את עצמה לדעת ומסיימת בתיקו מול 10 שחקנים (ואז 9) שפשוט נפלו מהרגליים, קהל שמאבד סבלנות ושורק בוז ותגובות היסטריות שמזכירות תקופות אפלות. אם את או אתה צעירים מדי ולא יודעים על מה מדובר – לכו להודות לאלוהים ותמשיכו את היום.
ההפסד לבאר שבע היה צפרדע שקשה לבלוע. התיקו הזה מול נס ציונה הוא כבר לנסות לדחוף לנו תנין לגרון. בכתב האישום שמגישים היום האוהדים נגד הקבוצה אפשר למצוא עבירות רבות ושונות, ובכנות - אני מתקשה לחשוב על אליבי לקבוצה. מעל לכל מה שקשור לכדורגל, הורג אותי שאני לא יכול לציין אפילו שחקן אחד שהיה מחויב לנצח את המשחק. נס ציונה נאבקה על חייה, מכבי עשתה הכל כדי למות.
בדומה לשוק ההון בימים אלו, גם מכבי תל אביב מחפשת את נקודת התחתית, ובינתיים מוצאת רק כאוס. 11 מחזורים לאחר פתיחת העונה אנחנו עוד שואלים את עצמנו איזה מערך מתאים או יתאים. טירוף הדעת. בזמנים כאלו, מסיבות רציונליות או אמוציונליות כל אחד מקבל את הקשב הציבורי, וככה נאלצנו לחזות בדן ביטון, שכבר שכחנו מקיומו, מנסה להושיע אותנו. האמת, אנחנו מקבלים לא מעט סיבות לחשוש שהטלטלה הנוכחית עוד לא הגיעה לסיום, ושיש עוד לאן לרדת.
המבקרים של המבקרים יגידו שאסור לבקר את ערן זהבי, הוא הרי הגדיר את המותג "מכביזם" מחדש. אסור גם לדבר סרה על ולדימיר איביץ' - הבנאדם נתן לנו את שתי האליפויות הכי עוצמתיות שיש. הכל קשקושים. אתם יודעים מה באמת אסור? אסור להיראות ככה כקבוצת כדורגל. את הילדים בני 5 או 8 שהיו אתמול במגרש לא מעניין שאין עוד חלוץ על הספסל. גם לא את הילד בן עוד מעט 33 שכותב את הטור הזה.
אני מקווה שביציעי בלומפילד היו אתמול לא מעט מגייסות או מגייסי עובדים. הם קיבלו תשובה אמיתית לשאלה "מה תעשה אם תקבל משימה שאתה לא מאמין בה?". אי אפשר להצליח עם מערך שהמאמן חוזר ואומר 10 פעמים בשבוע שהוא לא מאמין בו.
הגיע הזמן לשנות, איביץ'. אם אתה לא תהיה מספיק אמיץ לעשות את זה, זה לא יקרה. תעשה את מה שאתה מאמין בו. זה כבר היה צריך לקרות. אותנו, לפחות אותי, לא מעניינים שמות השחקנים אלא התרומה שלהם על הדשא. אם אתה אומר לנו בקולך שיונתן לא בכושר משחק, אז אל תיתן לו לעלות. אל תאבד את הדרך ותיכנע ללחצים חיצוניים. כרגע זה מרגיש כמו משחקי דווקא עם ההנהלה או המנהל המקצועי. בניסיון להוכיח שזה לא הולך, הראש שלנו הוא זה שמקבל את המהלומות.
מתחילת העונה כולם חיכו לזה בפינה ונתנו להם את זה על מגש של כסף. בלומפילד יודע להיות מבצר כשצריך, והוא שווה לקבוצה לבדו לא מעט נקודות. מהצד השני, הוא יודע להיות גם סיר לחץ. עכשיו נראה מי מצליח להתמודד טוב יותר ומי עשוי ממרגרינה. זה נכון, לאוהדי כדורגל יש את הזיכרון הקצר ביותר בעולם, אבל אני בטוח אזכור מי יוציא אותנו מזה ואיך.
אהבה זה גם כשרע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו