בסוף, מדובר בשנה חלומית של כדורגל הנבחרות הישראלי. הבוגרת בפלייאוף ליורו, האולימפית כבר העפילה, והנוער באליפות עולם.
בנוסף, 50 אלף צופים בשני משחקי נבחרת בבלומפילד, זה משהו שלא ראינו עשרות שנים - מאז שנות התשעים הסקסיות באיצטדיון רמת גן יבדל״א. אולי בכל זאת, משה סיני ובוני גיזנבורג יחד עם אנשי המקצוע הזרים, עושים משהו נכון. אפשר לפעמים לפרגן.
שני שחקנים בלטו מעל כולם, אוסקר גלוך ודניאל פרץ, שניהם תוצרת מחלקת הנוער של הקבוצה העשירה ביותר בכדורגל הישראלי. את ההופעות של גלוך צריך לצלם ולזכור, כי בקרוב מאד הוא כבר יהיה רחוק מכאן ולנו יוותרו הזיכרונות. פרץ סידר לעצמו ולדרכון הגרמני שלו חוזה בשנים הקרובות בליגות הגדולות באירופה. שניהם כמעט לבד, לקחו את הנבחרת ליורו בצמד המשחקים המשעממים מול האירים נטולי הכישרון, שאם לא היינו עוברים אותם, זו הייתה פאשלה נוראית.
גיא לוזון שוב השאיר את השאלה האם יש לו באמת קריירה עצמאית או שמא הוא לא היה מגיע לכלום בלי הקשר המשפחתי, פתוחה למדי. ניהול משחק גרוע וקפריזי אבל מצד שני העפלה ליורו גם אם מדובר ביורו של 16 קבוצות.
ועוד דבר קטן, הסטירה שחילק היא בקושי ליטוף. פרגוסון זרק נעליים על דיוויד בקהאם לא על שחקנים בינוניים מליגת העל הישראלית. די לטהרנות, כולה כדורגל. נתראה בקיץ הקרוב באינדונזיה עם הנוער, וברומניה וגיאורגיה עם הנבחרת הצעירה. מגיע לנו ולהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו