כיף לחגוג ניצחון, אבל הדרך עוד ארוכה

לנתניה נסעתי עייף. עייף מהפתיחה הצולעת של הקבוצה, עייף מ-180 דקות שלא בעטנו לשער ועייף מהבעלים שלפי מה שאומרים קיבלו ארגזים של כסף אבל אולי חוסכים אותו, כנראה לתביעה המסתמנת של רומראטו שנראה שנמחק מהרוטציה לגמרי.

לפני המשחק קיבלנו בשורה מעודדת, לא צריך לעלות את המדרגות הלא נגמרות לקומה למעלה באצטדיון נתניה, ומסיבה לא ברורה שעוד גורמת לשערוריית כרטיסים מחוץ לאצטדיון, מצאנו את עצמנו יושבים ביציע התחתון.

נכנס מוקדם, רואה את ההרכב וחשכו עיניי, שלושה בלמים, כשאחד מהם זה בכלל מגן שמאלי שבמשחקים האחרונים עשה הגנה כמו שאני אוכל עם צ׳ופסטיקס, לא מצליח לתפוס שום דבר. ובאמת תחילת המשחק בישרה רעות, התיאום בהגנה המחודשת היה מחריד. בנס (ובעזרת מרינוביץ') יצאנו מזה בלי לספוג.

פתאום, מהשמיים יורד מלאך ונוגע באחד - הישאם לאיוס. כל נגיעה שלו בכדור נותנת את ההרגשה המרגשת הזאת של קיצור מסלול ב-8 דקות ב-ווייז, מן חיוך כזה שקשה למחוק מהפנים. למרות שבמשחקים הקודמים קיבלתי תחושה שגם עד סוף העונה לא נצליח לתת גול, הנה משום מקום פנדל (תודה שוב לרז שלמה), אני לא מסוגל להסתכל על הבעיטה של אוז'בולט ועומד עם הגב למגרש, בום 0:1 לנו!

מחצית, הצפיפות והחום ביציע התחתון בנתניה גורמת לך להרגיש כאילו אתה בתור לאנקונדה בלונה פארק, בשישי בצהריים, באמצע אוגוסט, ביום פתוח למחזיקי מנוי של מפעל הפיס, אבל כשנכנס השני זה כבר הופך להר געש. מתחילים להעביר את הזמן עד שהמשחק נגמר, הכרוז של נתניה מתגלה כשי סידי לעניים, כשאגדה מספרת שהוא עדין נמצא באצטדיון וכל 10 שניות צועק ״יוצא מספר 11, דן איינבינדר״ .

כיף לחגוג ניצחון, אבל הדרך עוד ארוכה, יש הרבה מה לשפר והפועל עדיין עם אחוזי הצלחה של טירון בפעם ראשונה במטווח בטירונות 02. אנחנו עוד רחוקים מלהציג כדורגל איכותי ואני מקווה שקובי רפואה האריך קצת את זמן האימונים מאז התלונות של ינקוביץ' בעונה שעברה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

הפנים לבאר שבע, יאללה הפועל.