ההתגרות של רמזי ספורי – נבואה בית"רית שהגשימה את עצמה

יאמר לזכותו של חברי גלבוע, שאמר לי באוזן ברגע שרמזי ספורי נכנס למגרש: "חכה תראה, הוא יכבוש את השלישי ויבוא בפרובוקציה להתגרות בקהל, ישתוללו עליו ובנוסף להפסד נקבל גם עונש". נדרשת הבנת עומק אנליטית, ניתוח כירורגי באזמל של מנתחי מוח מומחים, ויכולת ניבוי בית״רית ייחודית כדי לנפק ניבוי שכזה בפיגור 2:0 לקראת הדקה ה-70.

עוד נגיע לזה, אבל נחזור קצת אחורה: האווירה במושבה הייתה מחשמלת. כ-10,000 אוהדי בית״ר בסחוניה של אוגוסט, בשבוע בו גל החום הקדים ותקף את עיר הקודש פתח תקווה, בערב ראש חודש אלול ביתר שאת. הקהל עודד ודחף בטירוף עוד בטרם השחקנים עלו על הדשא ושירת "אנחנו מאמינים בני מאמינים" הרעידה את היציע כבר בדקות הראשונות של המשחק.

אחרי עשרים דקות של כדורגל שוויוני לגמרי, ובכלל במחצית שקשה היה לדעת מי משחקת בימים אלה באירופה ומי כמעט ירדה לליגה א׳ לפני שבועיים, ספגנו שער שלא מכבד את המעמד. בעיטה חופשית קלילה במיוחד נהדפת פנימה על ידי השוער הצעיר שלנו נתנאל דלויה.

זה היה עצוב פעמיים - גם כי השער היה במנותק מהמשחק, וגם כי כל אוהד מבין שדלויה, לפחות בשלב זה אינו ברמה, אבל לא רוצה לצאת נגד השוער הצעיר שגדל כאוהד ביציע המזרחי, ולהוריד לו את הביטחון. היו מעטים ששרקו לו בוז, אבל אלה נענו בשירת "דלויה - דלויה!" , על משקל "כחילה! כחילה!" של שנות התשעים. ירדנו למחצית אופטימיים, על אף ההבנה שמשחק ההגנה שלנו הוא מבוא להתקף לב בכל פעם שהכדור באזור הרחבה הבית״רית.

במחצית השנייה - כל הדברים השליליים שיכלו לקרות אכן התממשו, וכמו תמיד בבית"ר - אין באמצע. למעלה או למטה - תמיד הארדקור. תמיד עד הקצה ואחריו. דווקא אחרי הצלה טובה של דלויה, מירן טל, בנו של שחקן העבר עידן טל, שהיה קרן אור והראה יופי של ניצוצות במשחק הבכורה בהרכב, מתח שריר ואנחנו סופגים שער מיותר, שוב מכדור נייח.

מכאן העסק החל להתדרדר וממשחק שוויוני כמעט לגמרי ראינו התפרקות מזעזעת תוך כמה דקות. בדקות הללו מתרחש האירוע המשמעותי של הערב - דקה אחרי דקה נבואת גלבוע מתממשת במהירות הבזק לנגד עינינו:  מעט אחרי הדקה ה-70 ולאחר כניסתו של רמזי ספורי למגרש, נשרק פנדל מנגיעת יד מיותרת של שחקן שלנו ברחבה.

חשוב לציין: אף אחד מאוהדי בית״ר לא התגרה ברמזי ספורי כשהתחמם לפני העלייה לדשא.

אף אחד לא קילל אותו כשנכנס למגרש.

אף אחד לא יצא נגד ספורי באופן מיוחד גם כשבא לבעוט את הפנדל או כשהבקיע.

המשחק היה רדום לגמרי.

ואז, מיד אחרי שכבש - רמזי ספורי החליט:

- לא ללכת לחגוג עם הקהל שלו.

- לא לשמוח עם חבריו לקבוצה.

- לא לחזור למרכז המגרש אחרי השער, כפי שמצופה משחקן נבחרת שנמצא על הדשא בישראל כמה שנים טובות.

ספורי בחר, מלכתחילה ובמכוון, כשהוא מודע היטב לסיטואציה במגרש - וכאמור, על אף שלא הייתה כל התגרות בו, לרוץ לעבר הקהל הבית״רי, שחווה פיגור של שלושה שערים, בריצת אמוק ובחגיגות מופרזות, מופגנות ומתסיסות ו-"לחגוג" את השער בפנים של היציע הבית״רי.

ותגובת הקהל אכן לא איחרה לבוא.

אמנם אלה היו מעטים מתוך קרוב ל-10,000 אוהדים שעודדו ותמכו, ועדיין - אין כל הצדקה לאלימות, אין כל הצדקה לזריקת חפצים למגרש. הקהל הבית״רי כולו, ובפרט מי שנופלים כל פעם לאותה פרובוקציה ומתחממים יתר על המידה, חייבים לדעת להתמודד גם עם אירועים מהסוג הזה בתבונה רבה הרבה יותר. לאחר האירוע הזה וההתפרצות (של חלק קטן) מהקהל, הצד הספורטיבי של הערב הסתיים והשער הרביעי והחמישי כבר היו המשך ישיר להתפרקות המפוארת.

בשני מחזורים בלבד, אוהדי בית״ר חזו כבר בעשרה שערים. עכשיו רק צריך לעשות מגוון שינויים (ויפה שעה אחת קודם) בכל חלק במגרש כדי שהשערים יתחילו להיכנס גם לשער הנכון. לא כך היה אמור להסתיים הערב הזה.

וזאת הזדמנות גם לבקש סליחה מהקוון שניר וינטראוב, שנפגע קלות בראשו מחפץ שזרק אוהד מטומטם. הרוב המוחלט של הקהל מתנגד להתנהגות הזאת באופן נחרץ. חשוב לזכור זאת ולהתחשב בכך כדי לא לפגוע קולקטיבית בקהל הבית״רי שהתנהג למופת, גם אמש. שבוע הבא - מאבק על 6 נקודות מול נס ציונה, ולאחר מכן הדרבי הירושלמי, בתקווה שיתקיים בטדי ולא ברדיוס.

מבחינתי, תמונת הערב: נערה חביבה עם חולצה בית״רית תכולה וחצאית כחולה שהגיעה עם אביה לראות את אהובתה על המגרש - מחילה ממך, וממיכאל המתוק שהגיע עם אביו אחיקם למגרש מעפולה ומכל הילדים שנערכו להפנינג אמש ולבסוף סיימו עם תבוסה שכזאת.

אהובים, גם אנחנו חווינו הפסדים כאלה כילדים - נפלנו, לא נשברנו. נחזור עוד בגדול.

עוד יבואו ימים טובים.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

אני משוכנע בכך.