הרבה שנים עבד עלי כמנקה בבניין שלי, בצפון הישן של תל אביב. לאורך שנים ראיתי אותו מדווש על אופניו ברחבי העיר עם דלי, צינור מגולגל ומטאטאים, בדרכו לעוד בניין. איש קשה יום, אבל חייכן ומנומס. לא ידעתי עליו הרבה, רק שהוא גר באום אל־פחם.
יום אחד, אחרי היעדרות ממושכת, הופיע וסיפר שאשתו עברה טיפול במחלת הסרטן שלה. ושוב עלי נעלם לכמה שבועות, שהפכו לחודשים. יום אחד, בשעות בוקר מוקדמות, שמעתי שיחה בערבית ממש מעבר לדלתי. פתחתי וראית שני צעירים עם דלי ומטאטא, מגששים מה הם אמורים לעשות. שאלתי אותם מי הם. אחד מהם דמה באופן חשוד לעלי, וכששאלתי אם עלי הוא אביו - הנהן וסיפר שעלי נפטר לפני שבועיים מגידול סרטני בראש. "תוך חודש - בום, התגלה הגידול ולא היה מה לעשות".
הבן ביקש עזרה. הוא הגיע למלא את מקומו של אביו, ולא ידע למי לפנות בחברת הניהול של הבניין. דאגתי לחבר ביניהם, והעניין סודר. סיפור קטן על המציאות המורכבת שבה חיים פה, לידנו, בצילנו, שני מיליון תושבים. רובם רוצים לחיות טוב ולהתפרנס, גם באום אל־פחם, שהיא גם מעוז של לאומנות והקצנה, אבל גם עיר שבתוכה משחקת קבוצת כדורגל, שלא היתה רחוקה בעונה האחרונה מלעלות לליגת העל. אימן אותה יהודי בשם מוטי איוניר, הועסקו בה שחקנים יהודים, שנחשבו לאלילים על ידי הקהל המקומי. זאת אום אל־פחם וכאלה הערבים בישראל. גם וגם.
פעם רווח כאן דיבור כזה של "ערבי טוב זה ערבי מת", שביטא את חוסר האמון של היהודים בשכנים. בואו נשים לרגע בצד את עלי עליו השלום ובניו, ונחשוב מה עבר בשנה האחרונה על שניים מהאליטה של החברה הערבית בישראל - ד"ר מנסור עבאס, ומונאס דאבור, שחקן נבחרת ישראל והופנהיים הגרמנית.
עבאס, רופא שיניים בהשכלתו, פרץ מאלמוניות למרכז הפריים־טיים הישראלי, ואחרי שנה אפשר לומר שהוא אחת הפרסונות המרשימות בפוליטיקה הישראלית, המידרדרת מיום ליום. רהוט, משכיל, מאיר עיניים, כזה שעמד גם במבחנים אסטרטגיים, לא טקטיים - למשל כשהתעמת בראש מורם עם יחיא סינוואר, שאיים עליו בבוטות לפרק את הברית הפוליטית שלו עם ממשלת נפתלי בנט.
עבאס מזכיר לי את אנואר סאדאת, שעמד על שלו, לבד מול העולם הערבי, ונחת בישראל כדי לפגוש את מנחם בגין. עבאס, כמו סאדאת בזמנו, נותר לבדו, וגורלו במציאות שלנו עלול להיות דומה - אבל במרחק הזמן, כמעט 45 שנה אחרי, המציאות הגיאופוליטית במזרח התיכון השתנתה בגלל ביקור סאדאת, שאחריו הצטרפה להסדר גם ירדן. מצרים וירדן הפנימו את המציאות ונותרו מדינות גם היום. כל מי שלא הבין שלא יוכל לגרש מכאן את היהודים הפך לקולקציה של כנופיות, שחיות במדינות פושטות יד ורגל - לבנון, סוריה, עיראק.
עבאס איש אמיץ ומפוכח, והשיח שלו מאלץ אותנו לחשוב. קשה לחלקנו להפנים ערבי ישראלי, אמיץ עם כוונות טובות, אבל כזה שגם יודע לעמוד על זכויותיו בלי להתרפס. אפילו בסיעתו הוא קול כמעט בודד. קחו למשל מאזן גנאים: עד לפני שנה גנאים היה מוכר וידוע בהרבה ממנהיגו. גנאים עמד לפני 20 שנה בראש הניסיון המוצלח של קבוצת הכדורגל בני סכנין. לפני 18 שנה הניסוי הגיע לשיאו עם זכייה בגביע המדינה.
היינו בסכנין בליל הזכייה. עשרות אלפים חגגו, כולל יהודים מהיישובים השכנים. היו שם גם הרבה דגלי ישראל, וזה היה שלב דרמטי בחיבור הערבי־ישראלי במקום שבו התרחש יום האדמה המפורסם מ־1976.
לא ברור לי מדוע גנאים עצמו לא הפך לסוג של מנסור עבאס. הוא צידד בדו־קיום, זכה יחד עם סכנין לחיבוק גדול מהיהודים - אבל הפוליטיקה, ולא החיים עצמם, הפכה אותו ללאומן ציני שלא מסוגל לראות את התמונה הגדולה.
מונאס דאבור כתב פוסט בעמוד האינסטגרם ב"שומר החומות", ומאז הפך לפרסונה נון גראטה אצל האוהדים במשחקי הנבחרת. לערן זהבי שכחו מזמן את זריקת סרט הקפטן, אבל לדאבור לא ישכחו, בוודאי לא באקלים הפוליטי הנוכחי. הכדורגל הישראלי הוא אחד המקומות שבהם הדו־קיום מצליח במיוחד, ולשחקנים הערבים יש תרומה גדולה בנבחרת ששיחקה השבוע באלבניה ואיסלנד. לגבי מונאס עצמו, הפיוס האפשרי היחיד יתרחש אם יבקיע את שער העלייה של ישראל ליורו, אבל מה הסיכוי שזה יקרה? 
Aviadp65@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו