לפני 24 שנים, ב־2 במאי 1998, הפועל ת"א הפסידה את האליפות בגלל מה שכונה מאותה שבת והלאה "משחק השרוכים". זה היה משחק בין הפועל בית שאן לבית"ר ירושלים, שגרם לי בין לילה להתבגר ולהסתכל על כדורגל ישראלי בעיניים אחרות. בית שאן די נמחקה מהכדורגל מאז, והיום, ב־2 במאי של אתמול – סרט המלחמה הנוכחי נוגע לעתידם המעורפל של האדומים.
לפני שבוע, בעיצומם של הימים הקשים ביותר של מכבי ת"א העונה, הפועל התפרקה מולה עם חמישייה משום מקום. בעבר היינו צריכים להרחיק עד 1970 כדי לדבר על חמישייה בדרבי. עכשיו כבר יש שלושה 5:0, אבל אלו לא התבוסות כמו מחיקתו המוחלטת של המועדון הזה מרשימת "הגדולות של הכדורגל הישראלי". מדובר במועדון עם מסורת עבר ענקית, שיש לו היום קבוצה באובדן דרך, עצובה ומביכה - בלי מנהיגים על המגרש, בלי מנהיג על הקווים, ובלי בעל בית במשרד. ואקום אדום שנלחם על גורלו. הקהל שלה יודע את זה. הוא עדיין מגיע בהמוניו, לא נוטש את העמדות.
ואין כמו הפועל שתאפשר לאלופה היוצאת והנכנסת להשכיח את "עלבון נתניה". מכבי חיפה לא נזקקה גם למאמץ מינימום כדי להוציא את אצילי מעוצר השערים שלו ולהעלות אצלו חיוך. על פניו, זה יכול היה להיות משחק פתוח ומהנה, כי לאחת נגמרה העונה ולשנייה היא תסתיים עוד מעט על הבמות בחוף דדו. ועדיין, אין כאן את המחויבות הבסיסית, כמו שיש באנגליה למשל, לתת לקהלים חוויית צפייה אמיתית בשביל הכיף.
הפועל ניסתה לשמור על כבודה במחצית השנייה. חולשת הדולקות אחריה גורמת לחיפה להיראות נרפית ולא מחויבת, אבל ברק בכר פאסיבי, לא מעניש על דברים כאלה. בכר עומד על הקו ומחכה לחזיזה שיאסוף את הטעות ויבקיע, ויאללה לאוטובוס הביתה. עוד שלושה משחקים למנאייק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו