אהדה בימי קורונה

הכחדתו ההדרגתית והמהירה של הספורט המקומי והעולמי מחיינו מאפשרת התבוננות נדירה ועמוקה בסדר העדיפויות ובסולם הערכים האמיתי שלנו. בוקרו של יום שישי האחרון, אחרי הלילה עמוס ההודעות על עצירתן המוחלטת של הליגות הגדולות, מצא אותי מובך.

לא מכיוון שהספורט חסר לי כל כך, אלא בשל העובדה שעד הרגע האחרון, למרות כל נורות האזהרה, כלל לא הנחתי שדבר כזה יכול לקרות. וכשזה כבר כאן, אני מתעורר, מסתכל ואומר: ברור שצריך לסגור הכל, חבל שלא עשו את זה קודם.

מסלול ההתרסקות היה מוזר כשלעצמו. בעבודה בחברת ההיי-טק המליצו לעבוד מהבית. אין בעיה. הבורסה צללה? הגיוני, זה יחזור.

הילדים נשארו בבית? מובן, צריך לשמור עליהם. תמונות ומספרים מבהילים מרחבי העולם? לנו זה לא יקרה. חבר חזר ממדריד אחרי שראה את ריאל נגד מנצ'סטר סיטי ונכנס לבידוד? חוויה. הכל אפשר לספוג.

אבל... בלי המילה "ישיר" בפינה הימנית של המסך? בלי צפייה קבוצתית וניתוח המשחק של מכבי? בלי לקום ולקרוא (בשבילי גם לכתוב) את הטורים בעיתון? ואז לעבור ללוח השידורים ולתכנן מה רואים בערב, באילו ערוצים, עם אילו חברים, ואולי נלך לאצטדיון לראות לייב? בלי לקרוא ולהגיב על פוסטים של חברים אוהבי ספורט בפייסבוק? בלי להתווכח בבית קפה אם ווילבקין יכול להביא למכבי גביע? ואם חולוניה תעשה פיינל פור? זה קורה גם בימי זיכרון וכיפור, אבל רק ל-‭24‬ שעות.

שמעון מזרחי ביוד מסע חוצה יבשות. עמוד האש של התהליך // צילום: יהושע יוסף

אתה יודע שמחר בערב כבר יש משחק חדש שיזרים אדרנלין. אבל חודש? במקרה הטוב? זה בכלל לא היה קיים במרחב האפשרויות.

בעיניי, שמעון מזרחי היה עמוד האש של התהליך שעברנו כולנו השבוע. החרגת הבידוד של הקבוצה, הכנסת הקהל המאוחרת למשחק נגד אפס אנאדולו, המסלול המפותל לבלגרד ואז הידרדרות סטטוס המשחק נגד באסקוניה: בקפריסין, לא, בבלגרד, רגע, בת"א, עם פרוזדור מבודד. ‭ 5,000‬ מנויים? נסתדר.

רק ‭ ?2,000‬ בעיה. טוב, שיהיה ללא קהל. העיקר שנשחק. מסביב מהומה, באיטליה של מילאנו ויובנטוס מאות אנשים מתים, אבל זה לא נכנס לתודעה. ברור שחייב להיות משחק. ותבינו, אין כאן ביקורת, אלא הזדהות מוחלטת.

לרובנו זה אמור להיות משהו משני. יש משפחה, יש עבודה, משימות חיים. הספורט אמור להיות ההפוגה, הפאן, המשחק. אבל לא, הוא החיים עצמם. כל השאר הוא רק הבסיס שמאפשר להיות אוהד ספורט. הפוליטיקה, הנגיף, הבוס בעבודה, כולם רק הפרעות לחגוג עם הפועל של קלינגר וסיני פלייאוף עליון. רק אמצעי כדי לצפות בלברון ממשיך להשתפר בגיל ‭ .35 ‬

אהדה לקבוצה חזקה יותר מכל שייכות שבטית אחרת. יותר מזהות מפלגתית. לפעמים יותר מזהות לאומית (כל אוהדי בארסה בעולם - התאחדו).

רודי גובר ומיטשל. הקורונה הגיעה גם לליגה הטובה בעולם // צילום: אי-פי

רק מה? לא חשבנו שזה ייגע בהם. בגלדיאטורים. באלה שמרוויחים מיליוני דולרים כדי לשחק עם כדור. הם נמצאים בדרגת אל, כל אחד עילוי גופני, עם מערכת חיסונית מושלמת, מורמים מהעם ומצליחנים. הוויכוח אם יש ערך לשחק בלי קהל נראה פתאום פתטי. כי לא חשבנו בכלל על הבריאות שלהם. לחם בלי שעשועים? עזבו אותנו, אפילו הם לא חשבו שזה יעבור מהיציע למגרש. רודי גובר ליקק מיקרופונים בהתרסה, ואז התברר שהוא החולה הראשון באן.בי.אי והוא שסגר את הליגה. ביי ביי, וינסאניטי, תודה על הדאנקים.

הספורט, כמו גם המוזיקה, הם הדברים שעבורם אנחנו חיים. והם מאחדים אנשים ממדינות שונות, הדוברים שפות שונות, ובעלי אמונות ודתות שונות. הלחימה בנגיף גם היא מאמץ גלובלי, והעולם עדיין שטוח, למרות סגירת הגבולות הזמנית.

הארגונים האחראים לספורט הראו מנהיגות ואחריות כלפי האוהדים באשר הם, וגם כלפי השחקנים.

כי גם האלים האלה אנושיים. הם ניזונים מאותו האוכל, נפצעים מאותו הנשק, חשופים לאותן המחלות ומתרפאים באותם האמצעים. וכך נצא יחד מהמשבר, מאוחדים ונבונים מאי פעם. שמרו על אלו שאתם אוהבים. ושמרו על הספורט. יותר מזה אנחנו לא צריכים.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות