אני ברלינאי: כשהישראלים של אלבה ניצחו את מכבי תל אביב

ישראלים בברלין: 

בעשור האחרון עברו הרבה ישראלים לגור לברלין. בגלל מחירי המילקי, עבור השלווה והאמנות, בשביל החופש והקבלה של כל אדם באשר הוא, וגם כדי למצוא פרנסה טובה יותר. בקיץ האחרון עברו גם שני שחקני כדורסל ישראלים לברלין. הם חיפשו מקום בו יוכלו לממש את פוטנציאל הכישרון שלהם באופן טוב יותר, כי קבוצותיהם הישראליות הפכו לפאן-אמריקאיות, כמעט ללא זיקה ישראלית, והם הרגישו שהגיעו לתקרת זכוכית שיוכלו לשבור רק במקום אחר.

באופן עקיף זה גם היה כדי לשפר את הפרנסה. והאמת היא שההופעה החזקה והמרגשת של תמיר בלאט ויובל זוסמן, ותרומתם המכרעת לניצחון של אלבה ברלין על מכבי תל אביב, הצליחה להוציא ממני את המשפט האלמותי של ג'יי אף קיי:  "איש בין איין ברלינר". כי בערב כזה, גם אני ברלינאי. 

אמריקאים במכבי: 

ובמיוחד כשזה קורה מיד אחרי הניצחון של הנבחרת הלאומית על פולין. לראות את מכבי עולה עם חמישה זרים, יוצר קונטראסט קיצוני, וגם הכדורסל אחר לגמרי, בעיקר כזה שמעורר פחות רגש.

לאורך השנים, מכבי תל אביב התגאתה באופן מסורתי שהישראלים הטובים ביותר שיחקו אצלה. היא גם דאגה להחתים כל ישראלי בכיר, ולו רק שלא ישחק בקבוצה אחרת. איפה הימים של מיקי ומוטי, קטשפר, דורון, נדב וגור?  ממרומי גילי אני זוכר שהכדורסל היה חכם ויפה יותר, אבל אולי אני קצת יותר רומנטי וסנטימנטלי בהקשר הזה.

במשחק הנבחרת הישראלית אמש השתתפו רק שני שחקני מכבי, שגם ככה לא משחקים באירופה (ג''יק כהן ויפתח זיו), ובעיקר כיכבו בה שחקנים נוספים שהעדיפו שלא לשחק במכבי, אלא לחפש את ההצלחה במקום אחר (מקל, מדר, גינת).

העובדה שהישראלים של אלבה שיחקו פי 4 יותר דקות ותרמו פי 14 במדד מהישראלים של מכבי הוא פרט פיקנטי, אבל כזה שמעיד על המגמה המדכדכת של הפיכת מכבי לקבוצה שהקשר בינה לבין תל אביב הוא רופף וטנטאטיבי. 

הנסיך: 

בשלוש השנים האחרונות, למרות שהתקדם בכל עונה, היו הרבה רינונים לגבי יכולתו של תמיר בלאט לשחק בליגה של הגדולים, ואולי רמזו על ייחוסו המשפחתי המלכותי, ועל איתרוגו על ידי עודד קטש, הן בירושלים והן בנבחרת. והנה הוא בחר ללכת לבד לברלין כדי להתמודד עם הקשקשת ואולי גם עם השדים של עצמו. ואין כמו משחק נגד מכבי כדי לייצר עליית מדרגה. וזה לא הלך בקלות.

כאחד שמכיר את סקוטי ווילבקין הוא ניסה לעבור בכח בחסימות, אבל נתקע לחצי שניה, איחר וחטף שתי שלשות. מצד שני הוא מסר חמישה אסיסטים שפתחו את הפער, ודפק שלשה מהלוגו כאילו הוא בליגה לנוער, או אולי התחפש לטריי יאנג. אבל הרגליים עדיין לא זזות מהר מספיק, וסקוטי לקח אותו לסל והוריד אותו לספסל. ומרגע זה מכבי חזרה למשחק. אבל רק כמעט. כי אז הגיע יובל.  

חגיגות היובל: 

אחרי שתי שלשות קריטיות שקלע ובעצם סגרו את המשחק, ורגע אחרי חסימה גדולה על ז'יז'יץ' שגרמה לצעדים ואיבוד כדור, יובל זוסמן כבר לא יכול היה להתאפק. כל כך הרבה תסכול הצטבר בו, בכוכב נבחרת הנוער והעתודה שלנו, שניסה לשווא להתקדם דרך הספסל של מכבי, והיה צריך לעבור לברלין כדי לממש חלומות וממש לשחק ביורוליג, להיות חלק משמעותי מקבוצה טובה.

כל כך הרבה קיטור השתחרר בתקיעת הכתף שלו לג'יימס נאנלי. כמה אנרגיה התפרצה שם, מתובלת בטראש טוק חביב, וסימון השתקה לקהל. וכמה סמלי שזה היה לתוך הכתף של נאנלי, זה שמשחק על העמדה שלו במכבי. הלב נפתח, והוא השתנה לנו. וממש לטובה. 

רמת אימון: 

מכבי נראתה מהרגע הראשון קבוצה פחות מאומנת. משחק התקפה מאוד בסיסי, שמתבסס על פוזישן ומיס מצ'ים, כדרורים ופיק אנד רול. דמוי NBA, כראוי לקבוצה אמריקאית. גם ההגנה היתה מאוד ריאקטיבית ולא יוזמת.

קצת כמו נבחרת ישראל, מכבי הגיעה שאננה וזחוחה, כמו בטוחה בניצחונה. חסרת אינטנסיביות, בלי אנרגיה וחיבור, ועם אפטיות כללית כאילו הניצחון יגיע מעצמו. לראיה ביצוע עבירה ראשונה רק בדקה עשירית, וברבע האחרון רק בדקה השמינית. הגנת שלשות לא חכמה עם עזרת יתר, אפשרה לאריקסון לתפוס יד ולשבור שיאים. וכמו במקרה מוסטפה פאל, ולפני המפגש עם וולטר טאבארס, הראתה מכבי שאינה יודעת להתמודד עם נפילים בצבע, הפעם בדמותו של קומאדג'ס המפלץ, שמטביע בעמידה. במקום ללחוץ את המוסר והכדור, מנסים לטפס על ההר. 

אל אל ישראל: 

נגד האיזורית של אלבה מכבי לא ידעה מה לעשות, והמשיכה עם הפיק אנד רול השבלוני והשלכת השלשות. יאניס עומד וקופץ כל המשחק, רץ מצד לצד ומזיע כמו בסאונה, כמי שלא סומך על השחקנים עד הסוף, ולא מאמין במה שהספיק להעביר להם. ובניגוד קיצוני, ישראל גונזאלס מאמן אלבה מעז לשבת רוב הזמן.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

נותן לשחקנים לשחק, פה ושם קם ומעיר, אבל מייצר אמון וביטחון, והכל בשקט ובחיוך. זה עוזר לחייך כשקולעים 15 שלשות ב 50%, וגם כשיש לך מאמן על המגרש כמו לוק סיקמה, חכם כמו אבא שלו ודוגמה לשחקן חיזוק אמריקני שבאמת כדאי להביא. ואז המאמן החכם קנה אותי סופית, כי שתי שניות לסיום שלח את בלאט לבקש חילוף, כדי להוריד את זוסמן לקבל כבוד של מנצח. הוא הרגיש את השחקן שלו, והבין שזה רגע מיוחד עבורו. אל אל ישראל.