"מצטער, אבל פשוט אי אפשר לראות את זה, זה לא מעניין", אמר לי בכיר מאוד בענף, אחד שמלווה את הכדורסל הישראלי והוא חלק ממנו כבר עשרות שנים, כששאלתי אותו מה הוא חושב על הליגה שלנו לאחרונה. והדעה הזו מייצגת. קשה למצוא אפילו אחד שאומר אחרת, שהליגה בשיאה, שכיף לראות, שיש מתח, שיש אווירה, שיש עניין.
לפני הכל צריך להחמיא למנהלת הליגה. זה נכון שליגת העל היא האחרונה שחזרה לשחק מבין הליגות המקצועניות בארץ, שחשבו שם על פתרונות בחו"ל ואחרים, אבל בסופו של דבר הליגה חזרה. וחשוב יותר: בניגוד, למשל, ליגת העל לנשים, שהפכה לפארסה - בלי זרות או גרוע מכך, זרות אצל אחת ובלי אצל אחרת, וסדרת הגמר הייתה נוראית ברמה הספורטיבית - בליגת העל יש שוויון מסוים. לכולם יש זרים, לכולם יש ביתיות וכולם תחרותיים, גם אלו שמפסידים. ניתן להעריך שמחצי גמר הפלייאוף תהיה באמת חגיגה.
אגב מנהלת הליגה, בטבלת באתר שלהם יש דבר מעט מוזר: קו ירוק מתחת למקום השמיני, כלומר אלו שהולכות לפלייאוף, וקו אדום מעל המקום ה־13, כלומר אלו שיורדות ליגה. אבל אם מסמנים פלייאוף כאן, צריך לזכור שיש גם בית תחתון של ארבע האחרונות נגד הירידה, דומה לפלייאוף העליון רק תחתון. אולי גם החלפת השיטה מדי עונה או כמה גורמת לקושי מול המוצר.
זרים איכותיים ברחו
יש הרבה סיבות לירידה בעניין, אבל חלקן לא תלויות באיש. לא מעט שחקנים נהדרים לא חזרו ארצה אחרי המלחמה - צ'ינאנו אונואקו, אלייז'ה סטיוארט ומקס היידגר מבני הרצליה, קאליל אחמד ממכבי ראשל"צ, ג'ורדן מקריי מהפועל חולון ועוד.
במקומם, יש להגיד, הגיעו מרביתם זרים בינוניים במקרה הטוב, חלשים, לא נעים להגיד, במקרים אחרים - והרמה בהתאם. אבל זה בעיקר הכמות. כמעט מדי יום נוחת פה זר חדש, אחד כזה שיהיה פה כמה שבועות לכל היותר, ומי שיודע להגיד בעל פה מי הזרים של ר"ג או גליל עליון - שיקום.
מנהלת הליגה באמת עושה הכי טוב שהיא יכולה. יושבים שם אנשים שחושבים יום־יום כל היום איך לעשות את הליגה טובה יותר, אבל לפעמים ידיהם כבולות. בעוד ליגת העל בכדורגל משוחקת באופן הגיוני ורק אתמול התקיימו כל משחקי הפלייאוף העליון, עם כמויות אדירות של צופים, ליגת העל מפוזרת כמעט על כל ימי השבוע וכמעט לא ניתן לעקוב מי משחק מתי ולמה, וחלק גדול מהאולמות כמעט ריקים או בתפוסה ממש נמוכה, בטח ביחס למה שהיה פה לא מזמן.
ההשוואה לכדורגל אינה הוגנת, אבל מתבקשת. הכדורגל תמיד היה פופולרי יותר, חזק יותר ועם הרבה יותר קהל, והשנה זה בולט יותר מתמיד, כשחמש הגדולות בכדורגל נמצאות בצמרת וגם מחאת הקהל של אוהדי מכבי חיפה לא מונעת מהם להגיע בכמויות אדירות למגרשים.
עונה של מחאות
מחאה היא חלק מהסיפור. בארבע הגדולות בכדורסל יש משבר אמון בין הקהל להנהלות. במכבי ת"א כולם מכירים את מחאת פדרמן, שאגב לא מונעת מהקהל של מכבי להגיע במספרים הכי מרשימים לליגה. אוהדי הפועל ת"א מדירים רגליים עם מחאת ינאי, הפועל ירושלים הביאה רק כ־4,000 צופים למשחק הנהדר נגד מכבי ת"א לאחרונה - מספר שלא היה מתקבל על הדעת בעונות קודמות, וגם בחולון יש סוג של מחאה וירידה, בעיקר במשחקי החוץ.
עירוני נס ציונה היא דוגמה נהדרת. במשך שנים היה תענוג להגיע ללב המושבה: אולם מלא במשפחות ובצעירים, אווירה ביתית וחגיגה של כדורסל. עכשיו יש כסף, אבל אין קהל, ומי שרואה את המשחקים של הכתומים רואה הרבה מאוד קרחות באולם הקטן והמיושן בעיירה, וגם בגן נר יש ירידה דרסטית במספר הצופים.
יש עוד סיבות רבות לחוסר העניין בליגה: שעות משחקים לא ברורות, פעם מוקדם ופעם מאוחר ואף פעם לא אחיד, הירידה בישראלים בכירים שמשחקים ולא יושבים על הספסל בהפועל ת"א, למשל, ועוד. למכבי ר"ג, קריית אתא ואחרות מעולם לא היה יותר מדי קהל, וגם הפועל באר שבע מעולם לא הצליחה לייצר קהל אוהדים קבוע וגדול, בטח על רקע ההצלחה של החברים מעבר למגרש החניה בטרנר.
"שיגידו שהשתגעתי"
תומר ירון, מנכ"ל הקבוצה והרוח החיה במועדון כבר עשור וחצי, לא חושש לקבל אחריות על המצב ומדבר מדם ליבו: "בנינו פה אימפריה, בהפועל באר שבעה, אבל לצערי נכשלנו בקהל. ניסיתי הכל ולספר סיפורים אני יכול, אבל בשורה התחתונה נכשלתי. לצערי אנחנו לא יודעים לייצר חוויה תרבותית לקהל שלנו מעבר למשחק. המשחק היום ארוך לקהל צעיר, שזה הקהל של הכדורסל, ואין חוויה מסביב.
"אתה נכנס לטרנר, ויש יציע של אלף מטורפים עם דגלים, רעש, מוזיקה ואווירה, כיף לך ויש פאן זון לפני. אני הבנתי שאני מפסיק להיות כמו כולם. במשחק האחרון נגד גליל עליון עשיתי מלא דברים בקונכייה, וזה הוכיח את עצמו. היו אלף איש, שזה יפה בשבילנו, וקיבלתי תגובות נהדרות, עם סלים דיגיטליים, מתנות ופרסים. חילקתי מקלות שעושים אווירה כמו ב־NBA ובפסק זמן עצרתי את המשחק ושני שחקנים, יואב ויטלם וקודי דמפס, זרקו דברים לקהל. בשנה הבאה אני הולך לכיוון שלא נראה בארץ, עם תזמורת כמו במכללות. לא אכפת לי שיגידו שהשתגעתי, כי כולם ילכו אחרי. היום אין כלום, אפילו את המעודדות הורידו, ואנשים לא מוכנים לשלם בלי לקבל חוויה".
אבל ירון לא חושב שרק הקבוצות אשמות. ההפך, יש לו בטן מלאה על רבים: "אמרתי כבר לפני 5-6 שנים שנושא הקהל הולך למקומות לא טובים. חלק גדול מזה הוא שעות המשחקים, שהן הזויות. אתה עורך משחק בין ר"ג להרצליה בתשע בערב ומצפה שיהיה קהל. המשחק שדיברתי עליו נגד גליל היה בשש וחצי. אם הוא היה בתשע בערב, אין 200 צופים. בעיניי זה הכי משמעותי.
"אני יודע שהמנהלת תעשה הסכם שידור חדש, שייכללו בו משחקים מוקדמים, אבל לצערי זה קצת מאוחר מדי. איבדנו הרבה קהל מאז הקורונה וקשה להוציא אנשים מהבית, אלא אם כן יש להם טירוף, ומה שרואים בטרנר זה הרבה בזכות ההצלחות. אצלנו הכל תלוי בכדורגל, ועד שקובעים שעה האוהדים לא יודעים".
מה עוד פוגם לדעתך?
"אני לא יודע איך קוראים לזרים שלי וזה גם לא מעניין אותי. עד שאלמד לבטא את השם, הם כבר לא יהיו פה. 200 החלפות כל שנה לא מצליחות להשאיר פה את הזרים. אני מביא זרים בוננזה, עושה להם אפגרייד, ושנה אחר כך 56-5 מהם לא פה. לקהל קשה להתחבר, אין סמלים, ישראלים בורחים למכללות או לחמם את הספסל בגדולות, אין שחקנים. כשנופל לך ויטלם כזה, כל הילדים עפים עליו ומחכים לו בחוץ. כמו כן, יש חוקים של צעירים על הספסל וזה עוול לשחקנים. בשורה התחתונה, כולנו אשמים ואני מקווה שזה ישתנה, אבל אני לא בטוח".
