קייל היינס, אנדראה טרינקיירי, עודד קטש, המאמן של לוקה דונצ'יץ' בנבחרת סלובניה, ננו גינזבורג. לא הרבה יכולים לומר שהתאמנו או שיחקו עם השמות הגדולים האלה. שחקן העבר אפיק ניסים, מהגארדים הבולטים בתקופתו, עבר את החוויות האלה בקריירה המאוד עשירה שלו. על השמות הגדולים, משבר הפרישה, למה הוא לא מאמן והתרומה הגדולה לקהילה הוא מדבר בראיון מיוחד ל"היום".
לא פחות מ-9 שנים הוא שיחק בחו"ל. זכה באליפות צרפת (שטרסבורג), אליפות סלובניה (נובו מסטו) ודאבל בצ'כיה (נימבורק). הוא היה קרוב משחק אחד מעליה לליגה הראשונה באיטליה עם פרימה ורולי אותה אימן טרינקיירי, היום מבכירי המאמנים באירופה, ולצידו היינס שהפך לאחד מטובי השחקנים ביורוליג.
בסלובניה אימן אותו אלכסנדר סקוליץ' שבשנים האחרונות מאמן דונצ'יץ' בנבחרת ובצ'כיה גינזבורג ("לא כל מאמן ישראלי מביא שחקן ישראלי להיות הזר הראשון בקבוצה שלו"). אחרי שחזר מחו"ל שיחק שש שנים בהפועל אילת במהלכן התאמן תחת קטש. ניסים, בן ה-44, שיחק לאחרונה בליגת העל לפני 8 שנים לפני שעבר לליגות הנמוכות, עד הפרישה לפני חמש שנים.
"התאמנתי אצל שני מאמנים מהטובים באירופה"
היינס הוא חבר אישי של ניסים עד היום. כשאני שואל את אפיק אם אז, בתחילת הדרך בליגה השנייה באיטליה, הוא האמין שהשחקן יגיע כל כך רחוק הוא אומר: "אני חושב שאז גם קייל לא האמין לאן הוא יגיע. הוא שחקן פשוט במובן הטוב של המילה. הוא יודע לעשות את הדברים הנכונים ולעשות אותם הכי טוב. הוא יודע בדיוק מה צריך לעשות וזה הפך אותו לשחקן גדול. הייתה חוויה להיות איתו, חוץ משחקן הוא גם בן אדם מדהים".
ומה תוכל לספר על טרינקיירי?
"הוא מאמן שדורש הרבה, מאוד אמביציוזי. הוא כל הזמן משאיר אותך בפוקוס וגורם לך להיות יותר טוב. אני מעריץ אותו על הדרך שהוא עשה, הוא אימן הרבה שנים ביורוליג והוא אחד המאמנים הבכירים באירופה".
ונעבור לקטש.
"היינו ביחד הרבה זמן. היו לא מעט עליות וירידות של הקבוצה בזמן הזה, אבל עודד הוא מאמן מיוחד. מה שמייחד אותו זה שהוא רואה 15 צעדים קדימה. הוא רואה כל כך הרבה צעדים קדימה עד שלשחקנים יש קושי והוא צריך לפשט עבורם את המשחק. מעבר לכך, קטש לא קונה את האמון של השחקנים שלו דרך צעקות ואיומים, אלא בדרך המיוחדת שלו עם הרבה כריזמה. אני יכול לומר שהתאמנתי אצל שני מאמנים מהטובים באירופה עוד לפני שהם הגיעו לטופ".
9 שנים בחו"ל זו תקופה משמעותית.
"אחרי הנבחרת, שמעל הכל זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי, זכיתי לחוות הרבה מדינות, ללמוד שפות, סגנונות חיים, לשחק בהרבה מקומות, ללמוד הרבה וגם לזכות בתארים ולעשות הישגים. בארץ מה שקצת מפריע לי זה שלא שיחקתי בקבוצה גדולה עם קהל גדול, זה קצת קשה שלא חוויתי את זה".
חווית הפרישה לא הייתה קלה.
"ממש לא קלה, זה היה משבר. קודם כל בראש שלי אני עדיין משחק כדורסל ועדיין רוצה לשחק, החלטתי לעשות את הפרישה לאט לאט וקודם ירדתי לליגות הנמוכות, גיליתי עוד עולם של כדורסל. יש עוד כדורסל מחוץ לליגת העל. לפרוש זה קטע קשה, זה לא קל להפוך פתאום ללא רלוונטי. אין אחד שחי בשלום עם זה שפחות רוצים אותו. חשבתי לעצמי האם אני נלחם בזה או שאני משחרר. זו דילמה של כל ספורטאי".
התרומה בעת המלחמה
אי אפשר לדבר על ניסים בלי להתייחס לתרומה שלו לקהילה. נדמה שאין ספורטאי שעשה יותר ממנו בתחום הזה. מספר ימים אחרי 7 באוקטובר הוא כבר ארגן חבורה מכובדת של שחקני עבר שחרשה את הארץ. בין השמות: עדי גורדון, מאיר טפירו, שמעון אמסלם, נדב הנפלד, טל בורשטיין, רביב לימונד, עמית תמיר ועוד.
"התלבטנו מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשמח אנשים. הגענו למלונות של מפונים ובהמשך לבסיסים ובתי חולים. המטרה הייתה לא לבוא לתת חתימות וללכת, אלא לעשות פעילות עם האנשים. בסיום הפעילות השארנו להם את הציוד. במלונות הילדים הצעירים נהנו מפעילות וההורים הכירו היטב מי אנחנו. אחד אמר לי: 'גדלתי על עדי גורדון והיום כשאין לי בית הוא בא לשמח אותי'. במלחמה כל אחד עושה מה שהוא יכול, לבשל או לעשות דברים אחרים אנחנו לא יודעים, אבל זו הייתה תרומה שלנו והגענו לכל הארץ".
בהמשך ייסד ניסים את עמותת "מסירה מנצחת", עמותה בפריסה ארצית שעושה פעילות כדורסל לפצועי צה"ל בגוף ובנפש ומילואימניקים. ניסים סיפר: "זה מעבר לפעילות ספורט, זו קבוצה חברתית ושיקומית. אנחנו גם הולכים למשחקים ביחד, לאכול ביחד. זו קבוצת תמיכה שמשלבת ספורט ושיקום. עכשיו אנחנו מתחילים פעילות גם בכדורגל. אנשים מחפשים מסגרות וזה מה שאנחנו נותנים להם, עבורם זה אוויר לנשימה.
"לאנשים עם פוסט טראומה חשובים היציבות והטווח הארוך. זו התרומה שלנו לאנשים הכי טובים, לגיבורים שנתנו הכל למדינה. הכדורסל עושה פלאים. כשמישהו אומר לי: 'בזכותך יצאתי היום מהבית', זה בשבילי הכל. הייתי בכל הפסגות, משחקי אליפות, סלי ניצחון, אין שום דבר דומה ללתרום באמת לאנשים. קרן עזריאלי תומכת בנו והיה מתוכנן אירוע של גיוס המונים אבל הוא נדחה בגלל המלחמה".
ולסיום, למה אחרי הפרישה לא הלכת לאמן או להיות מנהל מקצועי?
"הייתה עונה אחת בה הייתי מנכ"ל מכבי רחובות. היו לי הצעות לאמן או להיות מנהל מקצועי גם בליגת העל, אבל הרגשתי שאין בזה יציבות וראייה לטווח ארוך. רוצים הכל כאן ועכשיו. מאז שהתחלתי עם העמותה, הלב הלך למקום אחר".
