ההיכרות הראשונה שלי עם דייויד פדרמן הייתה בתחילת שנות ה-90 כששיחקתי במכבי תל אביב. הייתי במכבי 17 שנה כשחקן, עוזר מאמן ומאמן ובמיוחד כשהייתי בצוות המקצועי היו לי המון שעות איתו. היה לנו קשר טוב והרבה מאוד שיחות. יכולת לשבת איתו, לדבר ולקבל יחס ממישהו שמאוד מבין את התמונה כולה. הוא ידע לנהל את העסק וגם ידע להקשיב. הוא היה איש מיוחד ומאוד דומיננטי. אדם שהיה בטופ של ניהול הספורט בישראל לאורך השנים.
דייויד היה איש מיוחד ואני לא צריך לספר מה הוא עשה עבור מכבי. כולם יודעים. העניין שהוא עשה עוד הרבה דברים לטובת המועדון שלא יודעים. בשנים האחרונות הוא חלה, אבל לפני כן הוא היה האיש החזק במכבי. הייתה לו שליטה בקבוצה ובהחלטות.
השתתפתי בהרבה ישיבות צוות במכבי ובסוף הוא היה הכי דומיננטי וההחלטות היו שלו. כשהוא החליט איקס, היה איקס. כשאתה יושב איתו והוא רוצה אותך הדברים נגמרים מהר מאוד, דברים היו נסגרים איתו בטיק טק. דייויד גם ידע לעשות את אותו דבר במובן ההפוך, כשהיה צריך להיפרד ממישהו.
פדרמן לא היה איש מכבי הקלאסי. מכבי הייתה בדמו, אבל הוא ראה את הדברים גם בהיבט העסקי. על הרבה דברים הייתה לו ראייה של איש עסקים. הייתה לו אינטואיציה גבוהה לראות את הדברים כמכלול. הוא לא ראה את הדברים בפנאטיות, אצלו זה לא היה שאם אתה לא איתו אז אתה נגדו.
הייתה לו אינטליגנציה של איש עסקים והוא לא היה מפעיל רק את הרגש. הרבה מנהלי ספורט בישראל פועלים מאמוציות. לא דייויד. אצלו הייתה מעורבת גם המחשבה מה הכי נכון. הוא היה פחות פנאטי, ראה את הדברים אחרת. איבוד תואר לא היה סוף העולם עבורו, אלא הזדמנות לבנות מחדש. הוא הלך לכיוונים שונים מהנורמה, יש כאלה שאהבו זאת יותר, יש כאלה שפחות.
הובא לדפוס על ידי אבי סגל
