"לא נהניתי מכדורסל, הרגשתי שנמאס לי והתחלתי חיים אחרים"

בגיל 28 בלבד, ולאחר קריירה מרשימה שכללה בין היתר תחנות ביורוליג, ביורוקאפ, בליגת הפיתוח של ה־NBA, בנבחרת ישראל, בבאסקוניה ובמכבי תל אביב - מקס היידגר קיבל החלטה לפתוח פרק חדש בחייו הבוגרים. בדרכו שלו, ובשקט אופייני, החליט הגארד האמריקני־ישראלי לפרוש מכדורסל.

בלי פוסטים מרגשים ובלי רעש ברשתות החברתיות, היידגר תלה את הנעליים, וכעבור ימים ספורים מצא את עצמו עובד בעבודה משרדית בחברה בקליפורניה. פרק הכדורסל נסגר מבחינתו כזיכרון מתוק והיסטוריה רחוקה. במשך חצי שנה חי היידגר את “העולם האמיתי” - הלך יום־יום לעבודה, והתאמן פעם בשבוע בלבד עם חבריו לנבחרת החובבים של בית הכנסת המקומי, רק כדי לשמור על כושר בסיסי. הטלפון המשיך לצלצל, אך לכל הקבוצות שהתקשרו מעבר לים חיכתה תשובה זהה: “פרשתי”.

הודעת וואטסאפ בשעת לילה מאוחרת ממנכ״ל בני הרצליה, עמית צדקיה, גרמה לגארד היהודי לחשב מסלול מחדש ולהטיל ספק בהחלטתו. היידגר, שבאותם ימים חיפש אוניברסיטה כדי להתחיל לימודי תואר שני, הציב תנאי ברור: חזרה לכדורסל תתאפשר רק אם יוכל לשלב זאת עם לימודי כלכלה לתואר שני באוניברסיטת רייכמן בהרצליה, ויקבל סיוע בהרשמה. בהרצליה לא נרתעו מהבקשה החריגה, ובעזרת מאמן העבר ואיש הכדורסל ההרצלייני הוותיק אילן קובלסקי, המשמש כרכז הספורט של האוניברסיטה בשלושת העשורים האחרונים, נרקם שיתוף פעולה שקרם במהירות עור וגידים - והשיב את היידגר לארץ ולמגרשים.

כעת, לאחר חצי עונה מצוינת שבה הוא מחלק את זמנו בין ספסל הלימודים לספסל השחקנים באולם היובל, המרוחק כחמש דקות הליכה בלבד מהקמפוס, התיישב היידגר לראיון בלעדי ל״היום״ - ראשון מאז חזר ארצה, ושבר שתיקה ארוכה בראיון גלוי ופתוח.

“אני שמח לחזור לישראל. עברו כמה שנים מאז שהייתי פה, אבל אני שמח מאוד לחזור ומרגיש נהדר. בשנים האחרונות עברתי לא מעט ושיחקתי בהרבה מקומות, אבל בשום מקום לא נהניתי כמו בישראל. היו לי עליות וירידות, אבל הכל קרה לטובה. הגעתי לישראל ולהרצליה בפעם הראשונה כרוקי, והיום אני כבר אחד המבוגרים פה.

"החזרה לישראל הייתה מדהימה עבורי. על הפרקט, בתחילת הדרך, היה לי קצת יותר קשה כי חזרתי אחרי כמעט שנה מחוץ לכדורסל, בלי באמת לשחק או להתאמן. לקח לי זמן לחזור לעצמי, אבל עכשיו אני מרגיש שהכל מסתדר - לי ולקבוצה”, פתח היידגר את דבריו.

החלטת לפרוש מכדורסל לפני שנה. מה החזיר אותך למגרשים ולארץ?
“במשך הרבה שנים הרצליה רצתה להחזיר אותי, אבל שיחקתי באירופה וזה לא הסתדר. הם מאוד רצו אותי וגרמו לי להרגיש את זה. הסיבה שהחלטתי לפרוש הייתה שלא הרגשתי שאני נהנה יותר מכדורסל. זה קשה להיות במדינות זרות בלי משפחה וחברים, וכשדברים לא מסתדרים זה נהיה קשה עוד יותר.

"החלטתי לפרוש, חזרתי לארצות הברית והתחלתי חיים חדשים. עבדתי בעבודה משרדית בחברה שמתעסקת בנדל״ן מסחרי, ישבתי כל היום מול שולחן ומחשב, ופתאום מצאתי את עצמי מתגעגע לכדורסל.

“בני הרצליה החזירה אותי מפרישה. כבר היו לי חיים אחרים ועבודה אחרת. חיפשתי מקום להתחיל בו תואר שני בארצות הברית, ואז קיבלתי את ההודעה מהרצליה והתחלנו לבדוק את האופציה של הלימודים ברייכמן. רציתי ללמוד כאן כי יש פה קהילה גדולה של חברות כלכליות. היום אני מרגיש אדם שלם יותר - משלב כדורסל, לימודים ועסק. הקבוצה עוזרת לי מאוד בלימודים, ואני מודה להם על ההתעקשות להחזיר אותי מפרישה. הם החזירו לי את האהבה והכיף לכדורסל, ועכשיו אני מנסה לחזור להיות השחקן שהייתי לפני הפרישה ואפילו טוב יותר”.

לאורך השנה האחרונה קבוצות ישראליות, כמו מכבי ר״ג, ניסו להחזיר אותך לארץ. למה חזרת דווקא עכשיו?
“דיברתי עם קבוצות על האפשרות לחזור, אבל הרגשתי שנמאס לי מכדורסל ושהפרק הזה בחיים שלי הסתיים. לא הייתי חוזר לקבוצה אחרת שהיא לא הרצליה. הם עשו המון בשבילי ושינו את כל שעות האימונים כדי לאפשר לי ללמוד”.

איך זה מרגיש לשלב פתאום לימודים עם כדורסל מקצועני?
“זה מאוד מוזר, אבל אני אוהב את זה. אני היחיד בכיתה שמשחק כדורסל, לכולם יש עבודה אמיתית. אני מתקלח מהר אחרי אימון ורץ לאוניברסיטה כדי לא לאחר לשיעור. זה גורם לי להרגיש כמו ילד שוב. בשבועות הראשונים אף אחד בכיתה לא זיהה אותי או ידע מי אני. פתאום הבינו בחוג לכלכלה שאני משחק כדורסל מעבר לכביש. אני רץ ישר ממשחקים ללימודים”.

"אם אתה לא חוסך, אתה יכול להישאר מרושש"

עבור היידגר בן ה־28, השילוב בין לימודים לקריירה מקצוענית הוא גם מסר חשוב לשחקנים פעילים. “אני חושב ששחקנים צריכים לחשוב על היום שאחרי הכדורסל. אם אתה לא חכם או לא חוסך כסף, אתה יכול למצוא את עצמך אבוד או מרושש אחרי הפרישה. לרוב השחקנים לא יכולים פשוט להפסיק לעבוד, ולכן צריך להתכונן לחיים שאחרי הכדורסל”.

עברת לא מעט תחנות בקריירה. איך אתה מסכם אותה עד כה?
“מההתחלה רציתי לראות לאן הקריירה תוביל אותי. מגיל צעיר היה לי הרבה ביטחון וידעתי שאני יכול לשחק ביורוליג וברמות הגבוהות. אני מרגיש שעשיתי קריירה שלא כל שחקן זוכה לה, והגעתי למקומות שחלמתי עליהם. לא הגשמתי את חלום ה־NBA, אבל עשיתי כל מה שיכולתי כדי לתת לעצמי הזדמנות. עכשיו אני בשלב שבו אני פשוט רוצה ליהנות מכדורסל”.

אתה מרגיש שגם היום אתה אחד השחקנים הישראלים הטובים בליגה?
“כן, ללא ספק. גם אחרי שנה של הפסקה אני מרגיש שאני עדיין אחד השחקנים הישראלים הטובים בליגה. אני רוצה להמשיך להוכיח את זה. בני הרצליה היא אחת הקבוצות הטובות בליגה, ואנחנו יכולים להתמודד עם כל קבוצה. אנחנו רוצים להיאבק על אליפות וגביע”.

התקופה במכבי תל אביב: "הגעתי צעיר מדי"

הקשר הראשון של היידגר עם הכדורסל הישראלי החל בשנת 2020. עם סיום לימודיו במכללת סנטה ברברה קיבל אזרחות ישראלית וחתם במכבי תל אביב לשלוש שנים. היידגר הושאל לשתי עונות, ובעונתו השלישית, חוזהו הותר. בפועל שיחק המתאזרח בשני משחקים בלבד במדים הצהובים, בהם רשם שבע דקות מצטברות וממוצע של נקודה למשחק.

כעת הוא חוזר לאותה תקופה. “אני חושב שהגעתי צעיר מדי למכבי תל אביב. מבחינת כישרון ויכולת הייתי יכול לשחק יותר ולתרום. מנטלית לא הייתי מוכן לחוויה, לא הבנתי מה זה לשחק באירופה. הייתי הכוכב של המכללה שלי, ואז הגעתי למכבי ולא שיחקתי בכלל. לא הבנתי מה רוצים ממני ומה התפקיד שלי. בדיעבד הכול הסתדר לטובה, ואני מודה להם על ההזדמנות”.

אתה חושב שמכבי תל אביב פספסה אותך?
“זו שאלה שצריך לשאול אותם. כשחקן, ברור שאני רוצה להגיד שכן, אבל היום אני מבין למה זה לא הסתדר. כנראה שלא הייתי מוכן. הייתי רוצה לקבל יותר הזדמנויות ודקות כדי להוכיח שאני ראוי. אין לי כעס. זו הייתה תקופת הקורונה, ימים קשים מאוד. הייתי סגור בחדר מלון, לא יכולתי לצאת, ובנוסף גם לא שיחקתי. היו רגעים ששקלתי לעזוב הכול ולחזור לארצות הברית, הרגשתי שאני מבזבז זמן. אחר כך עברתי להרצליה והכל הסתדר”.

"אנשים שפטו אותי"

היידגר, שבעבר לבש את מדי נבחרת ישראל ונמצא תחת עין בוחנת בכדורסל המקומי, כיכב בהרצליה אך במשך שנים שמר על שתיקה - דבר שיצר לו תדמית מטעה.

אתה חושב שלאנשים יש תדמית שגויה לגביך?
“כן, בהחלט. מי שלא מכיר אותי יכול לראות אותי בצורה שגויה. זה קרה לי בעבר, אנשים שפטו אותי לא נכון. אני מקווה שיזכו באמת להכיר אותי”.

אם תגיע האפשרות, תרצה לשוב לנבחרת ישראל?
“זו הייתה סיטואציה קשה. הקרבתי הרבה כדי לשחק בנבחרת ולא קיבלתי את ההזדמנות שהרגשתי שמגיעה לי. אבא שלי ייצג את נבחרת אוסטריה ורצו שגם אני אעשה זאת, אבל רציתי לייצג את ישראל - ועדיין רוצה. זה כבוד גדול עבורי. שיחקתי בטורקיה אחרי ה־7.10 כשחקן ישראלי, וזה היה קשה. אחרי המלחמה הזכות לייצג את הנבחרת תהיה אפילו גדולה יותר עבורי”.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות