אחרי 797 ימים, 113 שבועות, 19,128 שעות ו־1,147,680 דקות של גלות, אתמול (חמישי) יכולתי סוף סוף לעצור את הספירה – זו שהחלה אי אז בבוקר 7 באוקטובר, כשכבר היה ברור שלארח פה משחקים אירופיים לא נארח בזמן הקרוב (ומי האמין שהזמן הקרוב יהפוך לכל כך רחוק). הספירה הזו, שהפכה כל יום שעבר לעוד יום של געגועים, של כאב, של תחושה שמשהו חיוני חסר.
זה היה שבוע שלא האמנתי שיקרה. לפני כמה ימים חזרתי לגור בבית שלי – הבית האמיתי, זה עם ארבעה קירות וגג – אחרי חצי שנה של גלות. הבית שנפגע בלילה הראשון של המתקפה האיראנית, הבית שחשבתי שאולי לא אראה שוב. ואז, באותו שבוע בדיוק, חזרתי גם לבית השני שלי – יד אליהו. שני בתים, שתי גלויות שהסתיימו באותו שבוע. לא האמנתי שזה יקרה ככה, בו זמנית, כאילו היקום החליט שהגיע הזמן להחזיר לי את החיים.
רק כשאתה מאבד בית אתה מבין מה זה באמת בית. ולחזור לשני בתים באותו שבוע מזכיר שיש דברים שאי אפשר לקחת כמובנים מאליהם – לא את הגג שמעליך, ולא את המקום הקבוע שלך ביציע ביד אליהו.
כיאה לעורך דין, אני אתחיל בגילוי נאות. הח"מ, כותב טור זה, בכה אתמול כמו ילד קטן. פעמיים. הפעם הראשונה הייתה כשסינגולדה עלה לנגן על החשמלית שלו את "התקווה", במשחק אירופי בפני עשרת אלפים אוהדים משלוהבים. זה לא חלק מהפרוטוקול הרשמי של היורוליג – שום קבוצה אחרת לא מנגנת את ההמנון הלאומי שלה במשחקי יורוליג. זה לא חלק מהטקס הקבוע של היורוליג, לא כתוב בשום תקנון.
אבל ביד אליהו? ביד אליהו כולם יודעים. זה משהו שקורה כאן, רק כאן, כמו הסכם שבשתיקה בין מכבי תל אביב לבין היורוליג. כמו מסורת שאף אחד לא מעז לערער עליה. וכשסינגולדה התחיל לנגן, כשההיכל קם על רגליו, הבנתי כמה חסר לי הרגע הזה – לצרוח "להיות עם חופשי בארצנו" במסגרת אירופית, עטוף בצעיף הצהוב שלי.
והפעם השנייה הייתה כשהתנגן המנון היורוליג. כן, אותו המנון שבשנתיים וחצי האחרונות הפך לסאונדטרק של הגלות שלי – מתנגן מהטלוויזיה בסלון, בעוד אני יושב לבד מול המסך. המנון שתמיד היה מובן מאליו וחסר חשיבות, פתאום הפך לנדיר ויקר. אבל אתמול הוא התנגן ביד אליהו, בבית שלי, כשהכול רועד מסביב – והלב רועד יחד איתו.
וככה התכנסנו שוב כולם, לבושים בצהוב-כחול, כמו בפגישת מחזור, כמו שבט שחוזר למקדש שלו אחרי שנים. אותם אנשים שלרוב אינך יודע אפילו את שמם, אבל אתה מזהה אותם מיד – לפי אותה חולצת מזל שהם לובשים כל חמישי, לפי אותו צעיף מרופט שעטוף על הכתפיים שלהם ששרד אינספור חורפים וניצחונות. אבל החיבוקים והנשיקות? הם כאילו גדלתם ביחד, כאילו הם יושבים איתך בכל ארוחת שישי. ככה זה ביד אליהו – לא קהל, לא אוסף של מושבים – משפחה. משפחה שמתכנסת בכל שבוע לטקס פולחן צהוב.
וזו בדיוק הייתה התחושה אתמול. ערב חג חגיגי. אף אחד לא התייחס לכך שהתכנסנו כדי לצפות, בסך הכול, במפגש תחתית ביורוליג בין שתי הקבוצות הכי גרועות במפעל (לכל הפחות לפי המאזן שלהן). זה לא היה משנה. כי זה לא היה על הכדורסל. אבל אז, כשהמשחק התחיל, האנומליה הכתה בנו. הפער בין ההתרגשות הבלתי נתפסת ביציעים לבין העובדה שבפועל מדובר במפגש תחתית ביורוליג נחשף ברגע אחד.
מכבי שוב הראתה לנו שהיא קבוצה בינונית במקרה הטוב. אבל אתמול אותה קבוצה בינונית קיבלה משהו שלא רקנאטי, לא פדרמן ולא שמעון מזרחי יכולים לקנות בעד שום סכום שבעולם – גם אם יש להם אותו וגם אם לא. אתמול היא קיבלה בחזרה את השחקן השישי שלה. את הקהל.
אותו קהל שלא שומר (אבל מי בקבוצה הזו כן שומר?), שלא קולע משלוש ולא מוסר אסיסטים, אבל דוחף, מרעיד, מעורר את השדים הישנים של יד אליהו. והאירוניה? שאנחנו, אלה שצועקים כל שבוע על חוסר החיזוק, על הסגל הדל ועל השחקנים שלא מתאימים לרמות האלה – אנחנו בעצמנו החיזוק הכי גדול שיש למכבי. החיזוק שאף בעלים לא יכול להביא, שאף סקאוט לא יכול לאתר, ושאף חוזה לא יכול להבטיח.
וברגעים האלה היה ברור לכל מי שישב שם – לא משנה לאיזה בור נפלנו, לא משנה כמה חסרי כישרון השחקנים שלובשים את הצהוב, ביד אליהו יש רק תוצאה אחת אפשרית: לנצח. כי בבית הזה אין אופציה אחרת.
ואז, ברבע השלישי, קרה משהו אחר לגמרי – השקט. שקט מצמרר. ארגון הגייט, כחלק מהמחאה נגד דני פדרמן, הפסיק לעודד למשך שש דקות – דקה על כל אליפות אירופה שלקחה מכבי. כולם לבשו שחור, ישבו במקומם ושתקו. והשתיקה הזו הכתה חזק יותר מכל תוף או קריאת עידוד. היא הזכירה לכולנו את השקט של בלגרד, את הריק של הגלות, את מה שקורה כשאין קהל.
זה היה רגע שנועד להזכיר לבעלים דבר אחד פשוט: בלי אוהדים – אין קבוצה. ודווקא השקט הזה, בתוך כל הרעש, היה אולי הרגע הכי חזק של הערב. כי הוא הוכיח שאוהדי מכבי הם הרבה מעבר לאוהדים. הם אולי פראיירים שמחדשים מנויים גם בשנים הכי קשות, אבל הם גם הלב הפועם של המועדון. בלעדיהם, אין לו זכות קיום.
דווקא בשפל הזה, דווקא בתהום הזו, יש משהו יפה שנחשף. אתמול אוהדי מכבי הוכיחו שאהבה אמיתית לא תלויה בהצלחה. שבית הוא לא רק מקום שבו אתה מנצח – זה מקום שבו אתה חוזר גם כשאתה מפסיד. שמשפחה היא לא רק אנשים שחוגגים איתך בשיא – זו משפחה שנשארת איתך דווקא בשפל, כשאתה צריך אותה הכי הרבה.
ולנו, מה נותר לקוות? אולי שאיכשהו, מכל השברים, מכל הגעגוע והכאב, מכל הדמעות של אתמול – תצמח גם תקווה קטנה. שאולי, רק אולי, מכבי תצליח לעלות על השטיח המעופף של התמיכה הביתית, זה שנפרש מחדש אתמול ביד אליהו, ולרחף איתו מעל התחתית של היורוליג.
זה אולי לא ריאלי, אולי אפילו נאיבי, אבל תנו לבנאדם לחלום. כי בסוף, כל מה שנשאר לנו זה החלום. חלמתי לחזור לשני הבתים שלי – לזה עם הקירות ולזה עם הקהל – והנה, זה קרה בשבוע אחד. עכשיו נותר רק חלום אחד אחרון: שמכבי גם היא תחזור הביתה. לא רק להיכל, אלא לעצמה. לאותה אימפריה אירופית שגרמה ליבשת שלמה לעמוד דום, לאותה קבוצה שידעה להפוך כל ערב ביד אליהו לסיפור גבורה.
אז מי יודע? אולי גם זה עוד יקרה. כי אם למדתי משהו מהשבוע הזה, זה שלפעמים, גם כשהכול נראה אבוד, הבית – על כל צורותיו – יודע למצוא את הדרך חזרה אליך. ועכשיו הגיע הזמן שגם מכבי תמצא את הדרך חזרה אל מה שהיא באמת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
