יש רגעים בעונה שבהם אתה מבין שהמועדון שאתה אוהב כבר לא באמת שם – לא פיזית, לא רגשית, ולא ערכית. העונה הזאת של מכבי תל אביב היא בדיוק הרגע הזה: עונה שבה נדמה שההנהלה פשוט הניחה את הידיים על ההגה, סובבה אותו לשום מקום, ויצאה מהמכונית בזמן נסיעה. כי איך עוד אפשר להסביר את האדישות? את חוסר הדחיפות? את התחושה שמישהו שם למעלה החליט לוותר מראש?
כבר בתחילת המשחק ששוחק אתמול (חמישי) בערב קיבלתי הודעה מחבר – אוהד מכבי שלא מתעדכן בחדשות היום־יום של הקבוצה ולא ידע על המחדל של מכירת הכרטיסים – שכתבה הכול במשפט אחד:" זה לא אמור להיות משחק בית של מכבי?" והוא צדק. כי איך אפשר לקרוא לזה "בית" כש־700 אוהדים של הכוכב האדום מילאו את היציעים והפכו את מה שהיה אמור להיות יתרון ביתי לחיסרון צורם.
ואכן, אפשר להכביר במילים על היעדר הריבאונד ששוב הפסיד למכבי את המשחק אתמול, אבל בפועל נדמה שמכירת אותם 700 כרטיסים לאוהדי הכוכב האדום היא זו שהכריעה את הכף. כן, אותה קבוצה שמחזיקה באוהדים הרועשים ביותר ביורוליג. במשחק שבו מכבי אמורה "לארח" וליהנות מיתרון ביתיות (שגם ככה לא קיים), או לכל הפחות לא לסבול מחיסרונה, האווירה הביתית נמסרה מרצון ליריבה.
וכך, ברבע האחרון והצמוד, שבו מכבי התחילה את הקאמבק שלה ואף הובילה לראשונה במשחק, לאחר שג'ף דאוטין ג'וניור קיבל שריקה שהייתה אמורה לשלוח אותו לשלוש זריקות מהקו – לפתע השריקה הזו הפכה לעבירה טכנית נגדו, מבלי שהשופטים טרחו לבדוק במוניטור. והרגע הזה, הוא הרגע שסימל יותר מכל כמה משמעות יש ללחץ של האוהדים ביציע, עם שריקות מומנטום לטובת הכוכב האדום שחיסלו למכבי את הסיכוי לנצח.
ולכן בערב כזה נדמה שלדבר על כדורסל הוא כמעט חטא, כי מי שהפסידה למכבי את המשחק היא לא היריבה – אלא ההנהלה שלה. זה לא רק חוסר רגישות ומקצועיות, זו הצהרה. כשאתה מוכר את הבית שלך, אל תתפלא אם יום אחד תמצא את עצמך ישן ברחוב.
ושלא יספרו לנו סיפורים על "מחוות של רצון טוב" לכוכב האדום, על כך שפתחה בפנינו את הבית שלה בשנתיים הקשות של המלחמה. מכבי שאני מכיר היא זו שהניצחון הוא מהות הכול. פתאום מחוות של רצון טוב גוברות על תחרותיות? על ערכי המכביזם?
אפילו האגדה האורבנית – המיתוס שכל פעם שמכבי מובילה 77:78 היא מנצחת – לא עבדה הפעם. והאם זה באמת מפתיע מישהו? ערכי המכביזם נמצאים בגסיסה מתקדמת, והתוצאה האלמותית 77:78 - בה מכבי ניצחה וזכתה בגביע אירופה הראשון שלה אי אז בעונת 1976/77 - מרגיש פתאום רחוק מתמיד, כמעט כמו סיפור מיתולוגי על מועדון אחר לגמרי.
שוק קשה? אולי אין חשק
ומילא אם ממכירת אותם כרטיסים לאוהדי הכוכב האדום (ותגידו רגע – אם כבר מחווה, אז לא היו אמורים לחלק לכוכב את הכרטיסים האלה בחינם?) היה נוחת פה חיזוק. אבל החיזוק היחיד שנקבל הוא כנראה עוד נותן חסות על הגרביים של השחקנים. כי כולם יודעים – גם ההנהלה יודעת – שלמכבי חסרים שני דברים בסיסיים: רכז אמיתי וסנטר דומיננטי. זו לא תובנה של אנליסטים, זו עובדה שכל ילד ביציע יודע.
ובכל זאת, בזמן שקבוצות יורוליג אחרות החתימו כבר 17 שחקנים חדשים, במכבי ממשיכים לדבר על "שוק קשה". שוק קשה? אולי פשוט אין חשק. אולי למישהו שם נוח יותר לדבר על תהליכים ולתת תירוצים מאשר לנסות באמת לנצח. או שאולי ממתינים לשבירה ולמסירת המפתחות מצדו של הילד ההולנדי עם האצבע בסכר – עודד קטש? כי השמועות על כך שחיזוק יגיע רק אחרי שהוא ילך לא פוסקות.
המלחמה? נגמר התירוץ. תקציב? הובטח הגבוה בתולדות המועדון. מנהל מקצועי חדש ומשוכלל? יש. אז מה נשאר? רק תחושת האדישות והתבוסתנות. נדמה שהמטרה היחידה של ההנהלה היא לגרד עוד כמה ניצחונות, לשמור על מראית עין, ולהעביר את הזמן עד הקיץ הבא.
וכל זה קורה בדיוק כשנדמה היה שיש תקווה – ניצחון על ריאל מדריד, חדשות על חזרה להיכל, כסף נוסף שנכנס למערכת מהפרות החולבות בעקבות אותה חזרה להיכל, ובקיצור ניצוץ של מומנטום. היה רגע שבו אפשר היה להאמין שאולי, רק אולי, עוד לא הכול אבוד ואפשר להיות תחרותיים העונה. אבל כדי לנצל מומנטום צריך רצון. צריך אמונה. צריך לב.
ולמכבי של היום – לפחות לזו שמנוהלת על ידי אנשים שמעדיפים מחוות על פני ניצחונות – אין את זה. היא איבדה את הרעב, את הגאווה, את ערכי המכביזם. אז כן, אולי עוד ננצח פה ושם עוד כמה משחקים. אולי אפילו נגנוב איזה משחק גדול נגד יריבה מפוארת. אולי ינחת פה בסוף שחקן שאף אחד לא שמע עליו עוד חודש שזה כבר לא יהיה רלוונטי (ובנינו לא בטוח שכבר עכשיו זה רלוונטי). אבל כל עוד ההנהלה הנוכחית ממשיכה לשחק בערכי המותג במקום לשחק בשבילו – זה כבר לא משנה.
כי כשההנהלה לא מאמינה בעונה, גם הניצחונות מרגישים כמו הפסדים. וכשהאריה מפסיק לשאוג – כל מה שנשאר זו הדממה. דממה של אוהדי מכבי המעטים שעדיין הגיעו אתמול לבלגרד כדי לדחוף את הקבוצה שלהם, אך קולם נבלע ונחנק בין נהמות אוהדי הכוכב האדום – כמו הד לאימפריה שהייתה ואיננה עוד.
