עודד קטש הבין: במכבי תל אביב הנוכחית צריך לעשות דברים אחרת

יש בקרים שאתה מתעורר מזיע, מבולבל, מנסה לשכנע את עצמך שזה היה רק חלום רע. אבל אז אתה קולט שהסיוט לא נגמר, הוא פשוט עבר למציאות. כך מרגישים אוהדי מכבי תל אביב מאז פתיחת עונת 2025/26. אם עד עכשיו זו הייתה תחושה ערפילית, בשבוע האחרון היא הפכה למוחשית - כמעט מוחצת.

דמיינו לקום בבוקר ולגלות שהכבידה פועלת הפוך, שהשמש זורחת במערב, ושמכבי תל אביב היא האנדרדוג מול קבוצה ישראלית. לא מול ריאל מדריד, לא מול ברצלונה, לא מול פנרבחצ’ה, מול פאקינג הפועל תל אביב.

היפוך סדרי עולם

הכול התנקז לערב אחד בסופיה. ערב שבו כל מה שידענו על כדורסל ישראלי, על היריבות, על היוקרה ועל “המכביזם”  עמד למבחן. הפועל תל אביב הגיעה כפייבוריטית מהמקום הראשון ביורוליג, עם ביטחון של קבוצה שנראית כמו גרסה משודרגת של מה שמכבי הייתה פעם. מכבי, מהמקום האחרון, נראתה עד כה כמו הצל של האימפריה שהייתה, דלה, מבולבלת, מחפשת זהות.

לי אישית, כל העונה הזו מרגישה כמו גרסה ספורטיבית של הסרט “שישי הפוך”: הלכתי לישון בעונת 24/25 כאוהד של האימפריה האירופית מכבי תל אביב, וקמתי לעונת 25/26 בגוף של אוהד הפועל שתוהה רק בכמה הוא הולך להפסיד.

אפילו חבר טוב שלי, אדום מושבע, זה שבדרך כלל נעלם מהרדאר לפני ואחרי דרבי, הציע לראשונה אחרי 18 שנות חברות – “בוא נראה יחד את הדרבי”. איזה מזל שנעניתי בחיוב להצעה, ואיזה מסכנים אוהדי הפועל – שאכלתי להם ת’לב בטוויטר...

קטש שובר את הכללים

זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה הארוכה והמפוארת של מכבי תל אביב שבה היא פגשה יריבה ישראלית במסגרת אירופית. אבל גם התקווה הקטנה שהייתה בי, שרוח המועדון תתעורר ותביא את ההפתעה, נראתה קלושה. מה ללוני ווקר, ג’ף דאוטין ג’וניור, אושיי בריסט ושות’, שנחתו כאן לפני חמש דקות, ולרוח המכביסטית? מה הם מבינים בדרבי, במשמעות, בהיסטוריה ובחשיבות של המאורע?

ואז, כיאה לערב אנומלי שכזה, האדם שמבין יותר מכולם את משמעות הדרבי, בחר לשבור את כל הנורמות. עודד קטש, שתמיד דבק בשיטה, זה שלא משנה סגנון משחק או הרכבים לפי יריבה, הבין הפעם את גודל הרגע – והבין שבמעמדה כאנדרדוג, מכבי צריכה לנצח את המשחק הזה בלחימת גרילה, עם כל מה שיש לה, בלי דין ובלי חשבון.

מצחיק לקרוא למשחק השלישי מתוך 38 “משחק של להיות או לחדול”, אבל גם קטש הפנים: פתיחת עונה של 0:3 והפסד בדרבי, גם בעונה עם ציפיות נמוכות ופער תקציבי עצום, הייתה מדרון חלקלק שקשה היה לעצור.

אז קטש הלך אול-אין. לוני ווקר פתח לראשונה העונה בחמישייה וקיבל יד חופשית להתפרע. תמיר בלאט, אולי אחד משחקני ההגנה הפחות מאיימים ביורוליג, הופקד על המשימה הבלתי אפשרית לעצור את וסיליה מיצ’יץ’ – ואשכרה הצליח לעשות את זה (בחיי, עד עכשיו אני לא מצליח להבין איך).

ג’ף דאוטין, שפתח חלש ולא קלע נקודה עד הרבע האחרון, קיבל קרדיט, ובזכות רבע אחרון אדיר שכלל 13 נקודות, כולל שלוש שלשות רצופות ששלחו אותי לדבר עם אלוהים – סגר את הסיפור.

קטש, שגם עליו נחתה אווירת ה“שישי הפוך”, עשה שחמט לאיטודיס (ולא בפעם הראשונה). מכבי שלטה במשחק והזכירה לכולנו שהשמש עדיין זורחת במזרח, שלפחות נכון לחודש אוקטובר 2025, וכשזה מגיע לדרבי – מכבי היא עדיין מכבי. היא עשתה את זה כשהיא משחקת את הכדורסל הכי לא “קטשי” שיש – עם חופש מוחלט לווקר ולדאוטין לירות ולעשות ככל העולה על רוחם.

האם קטש הבין שעם הסגל הזה הוא חייב לשבור תבניות כדי לשרוד? לפחות לגבי רביעי האחרון, התשובה היא כן. זה אולי לא היה יפה, זה לא היה “הכדורסל של עודד”, אבל זה עבד – ובגדול.

מעבר לדרבי, מכבי סוף־סוף נראתה כמו קבוצה. ערב קליעה נדיר שנושק ל־60% מחוץ לקשת אולי לא יחזור כל יום, אבל משהו התחיל להתחבר. אולי הניצחון הזה, שבעיני רבים יקנה לקבוצה תקופת חסד קצרה נוספת, צריך לאותת לקלאודיו קולדובלה ולמקבלי ההחלטות: עם עוד שחקן אחד (והלוואי שניים, אבל בואו נהיה ריאליים) – אפשר לגרום לעונה הזו להישאר רלוונטית.

כי אחרי הכל, ניצחנו את הקבוצה הכי לוהטת ביורוליג כרגע, הפועל תל אביב. משפט שלעולם לא האמנתי שאכתוב.

דרבי בלי נשמה

ובתוך כל האירוע האנומלי הזה – הייתה גם האווירה, או יותר נכון היעדרה. הדרבי הזה שוחק בסופיה האפורה והמנומנמת, מול פחות מאלף צופים (חלקם בכלל בולגרים).כמי שחווה עשרות דרבים – זה לא הרגיש כמו דרבי אמיתי. אם התרגלנו לחריקות נעליים באולמות ריקים בבלגרד, הפעם זה היה שקט אחר, שקט שמדגיש את האבסורד. תמונת ראי למצב שבו שתי קבוצות ישראליות לא יכולות לשחק במדינה שלהן – אפילו כשהן משחקות אחת נגד השנייה.

התקווה לחזרה הביתה

ועם כל השמחה מהניצחון, התקווה האמיתית היא אחרת: שהעסקה להשבת החטופים תצא לפועל, שהמלחמה תסתיים – לפחות עד הפעם הבאה – ושכל האחים והאחיות שלנו יחזרו הביתה.

ואז, אולי, גם אנחנו נחזור. ליד אליהו מפוצץ ורועד, לשיר את “התקווה” לפני הטיפ־אוף, דרבי אמיתי, קהל שצורח, דגלים, אבוקות, חיים. כי מה בעצם כולנו רוצים בסוף? רק לחזור לנשום. גם אם זה אוויר סמיך באדי עשן של אבוקות.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות