שעה אחרי הישמע הבאזר, עודד קטש עמד לבדו מחוץ להיכל הספורט 8888 בסופיה ועישן את ״הסיגריה שאחרי״. הוא לקח שאיפות, המתין שחניכיו הצהובים יעלו לאוטובוס השחקנים ומדי פעם מישהו ניגש אליו ובירך אותו על הניצחון.
קטש, מאמן מכבי ת״א, שיחגוג מחר (שישי) יום הולדת 51. כנראה יכול לכתוב ספר שלם על איך מנצחים דרבי. בכל זאת, הוא גדל במכבי, הוא שיחק במכבי, הוא עבר כל כך הרבה במכבי עד שאפשר לומר כי הוא מכבי, במובנים מסוימים. ולהיות מכבי זה אומר לנצח בדרבי.
ועדיין, הפעם זה לא היה עוד ניצחון רגיל. "לא יכולתי לצפות ולהאמין שזו תהיה התוצאה. זה ניצחון גדול עבורנו, בנסיבות הללו. לאוהדים שלנו זה היה מתוק במיוחד", הודה קטש בסיום. "דרך החוויות האלה נבנה אופי של קבוצה". אומרים שלדרבי חוקים משלו, וקטש כאמור הוא אחד כזה שכתב את החוקים בעצמו. אז איך באמת העזנו לחשוב שדווקא הפעם זה ייגמר אחרת?
הלוקיישן המוזר
זה היה הדרבי ה-232 בין שתי התל אביביות, אבל הוא היה מאוד מוזר. דבר ראשון: הלוקיישן. המלחמה גרמה להזזתו של הקרב בין האדום לצהוב לעיר הבירה של בולגריה, סופיה, ובבת אחת הפכה את המאבק בין שתי הקבוצות לאיזה אירוע אירופאי פלצני עם קרחות ביציעים ואוהדים מתורבתים מדי.
בניגוד לכל מה שידענו על דרבי תל אביבי, הפעם לא הייתה נוכחות לחמולות האולטראס משני הצדדים (שרבים מהם החרימו את המשחק, כל אחד וסיבותיו שלו), והאוהדים שכן עשו את הדרך עד לסופיה נדבקו באפרוריות של העיר. בלי קטטות, בלי קללות. עם רגשות מופנמים ונינוחות מוזרה.
כאלף אדומים הצטופפו יחד עם דגלים ותופים והיו משוכנעים שהפעם הם משנים את הנרטיב העירוני. לראשונה מאז שנות השישים, הפועל התייצבה לדרבי כשהיא פייבוריטית ברורה. הכסף העצום ששפך עופר ינאי על הסגל, האיכות המקצועי העדיפה, פתיחת העונה המושלמת והמגרש החצי-ביתי היו אמורים לעשות את השינוי. כל מה שנשאר כדי להשלים את המהפך המחשבתי זה רק לנצח דרבי.
אבל ה-DNA הלוזרי של הפועל, מסתבר, חזק יותר מהכל. ברבע המכריע האדומים פשוט קרסו. ״מכבי רצו יותר מאיתנו - הם נלחמו על החיים שלהם, ואילו לנו בכלל לא הגיע לנצח בצורה ששיחקנו״, הודה מאמן הפועל, דמיטריס איטודיס. ״לא שיחקנו הגנה, לא הופענו למשחק. עשינו הרבה טעויות ועל טעויות משלמים״.
אוהדי מכבי כמעט נעלמו
בזמן שאוהדי הפועל עשו הרבה מאוד רעש, אוהדי מכבי כמעט נבלעו בפינת ההיכל. בקושי מאה מהם הגיעו לדרבי, חמושים בפחדים וחששות מפני הפסד היסטורי. זו כנראה גם הסיבה שמעטים מהם בכלל העזו לעלות על טיסה לסופיה.
בקדמת היציע הצהוב נעמדו שתי ילדות קטנות. הן ניסו בקולן החלש להרעיש, לשרוק בוז ולעודד. רק ברבע הרביעי, כשפתאום המכביסטים על הפרקט פתחו מבערים, השתתקו האדומים וקולן של שתי הילדות נשמע למרחקים.
שתי דקות לסיום, כשהפער צמח וזהות המנצחת התבררה, אוהדי הפועל החלו לנטוש את היציעים ולעזוב את האולם. שתי הבנות, ואיתן כל מאה האוהדים שעד אותו הרגע השתבללו ושתקו, פתאום קיבלו אומץ ופתחו בשירת ״יאללה, הביתה״ לעבר האוהדים האדומים שחלמו בגדול וגילו שיש הרגלים שקשה מאוד להיגמל מהם.
או כמו שאריק איינשטיין כבר שר מזמן: ״הפועל שוב הפסידה, ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב״. ככה זה ספורט. אפשר לשפוך כספים בלי סוף, אבל בסוף ה-DNA והמסורת חזקים יותר. לדרבי התל אביבי יש חוקים משלו. ואם אתם לא מאמינים - תשאלו את עודד קטש.
