"תבדוק אם יש לך מים בברז, מה חשבת שיהיה, קולה?!" בדיחת הקרש הישנה הזאת משנות ה־90 פתאום נראית כמו הסבר מושלם לפתיחת העונה המקרטעת של מכבי תל אביב. כי מה באמת ציפינו?
כמי שנכח גם במסיבת העיתונאים וגם ביום התקשורת של הקבוצה לפני שבועיים, סימני האזהרה היו בכל מקום. בשנה שעברה הופתעתי עד כמה הנמיכו ציפיות במסיבת העיתונאים. השנה זה כבר היה קיצוני יותר: המילים "מטרות" ו"תארים" לא נאמרו אפילו פעם אחת. לא בליגה הישראלית, ובטח שלא ביורוליג. במקום זה קיבלנו את המילה "סבלנות". שוב ושוב, בעשרות וריאציות שונות.
סבלנות להתחבר. סבלנות להסתגל. סבלנות להיבנות. סבלנות להבין מי נגד מי. עוד לא התחילה העונה ודף המסרים כבר ברור: אל תצפו מקבוצה חדשה לחלוטין, שלא ערכה הכנה נורמלית לעונה, להתחבר מהר. ייקח זמן, הרבה. אלא שתמונת הראי המכוערת של איך זה נראה במציאות הגיעה מוקדם מהצפוי – שבוע אחד, שני הפסדים ליריבה המרה הפועל ירושלים, שני תארים מקומיים פחותי חשיבות ככל שיהיו – שלא ימצאו את מקומם בארון העמוס בהיכל המכבים.
לא סתם קוראים לטורנירים האלה "טורנירי הכנה": הם הכינו את אוהדי מכבי לעונה קשה מאוד, אולי הקשה ביותר שידע המועדון.
היורוליג לא מחכה
צריך להיות הוגנים – תירוצים יש בשפע והם מרחפים פה באוויר כבר מה-8 באוקטובר. המלחמה שלא נגמרת בעזה, המלחמה עם איראן שהבריחה מפה שחקנים, היעדר הביתיות שנה שלישית ברצף, פעם שלישית בארבע שנים שמכבי נאלצת לבנות סגל מחדש – ריסטארט אינסופי.
אבל כל התירוצים שבעולם לא ימתיקו את המציאות: היורוליג לא מחכה. הליגה התרחבה ל־20 קבוצות, התחרות רק הולכת ומחמירה, כפי שזה נראה כרגע, גם העונה מכבי תגיע לקרב יריות עם סכין. פליי־אין? זה כבר נשמע כמו חלום מתוק. וזה עצוב.
והאירוניה? דווקא היריבה העירונית שחרטה על דגלה את היעדר ההישגיות, הציפיות הנמוכות והשימוש הבלתי פוסק בתירוצים, בחרה להתעלם מכל הנסיבות ולהעמיד קבוצה סופר-מרשימה, שלפחות על הנייר שווה לכל הפחות פלייאוף יורוליג ודאבל מקומי.
הבדיחה על חשבון האוהדים
וכל זה צורב עוד יותר כשנזכרים בהבטחת שפורסמו בקיץ האחרון על ידי מנכ"ל המועדון היוצא, מודי פלד: "זה הולך להיות התקציב הגבוה בתולדות מכבי". ובכן, אם התקציב הגבוה בתולדותיה בונה קבוצה שלא מצליחה להגיע אפילו לגמר גביע ווינר, ושנמצאת במקום השני לפני אחרון ביורוליג מבחינת ניסיון שחקנים (תודה לדור לבנת על הנתון) – אז הבדיחה היא על חשבוננו, האוהדים.
בבניית הסגל הנוכחי נמצא מוטיב אחד חוזר, הימורים. מכבי הימרה על שחקנים ללא ניסיון יורוליג ונכון לעכשיו, עוד לפני ששיחקו משחק רשמי אחד, ההימורים האלה נראים רע מאוד.
טי. ג'יי.ליף, שהובא במיליון דולר, נראה כמו כלום (ואני עדין בשל הכבוד הרב שאני רוחש לאבא שלו). ג'יילן הורד, שקיבל הארכת חוזה ושדרוג כלכלי, לא מזכיר את עצמו ואת השחקן המעולה שהוא היה בעונה שעברה. לוני ווקר, שאמור להיות הכוכב הבלתי מעורער, משחק כדורסל סוליסטי ומנותק לחלוטין מהשטף הקבוצתי (שכרגע לא קיים בכלל). לא סתם קטש דחק אותו לקצה הספסל ברבע הרביעי מול ירושלים. הוא נכנס רק בלית ברירה, אחרי שוויל ריימן יצא בחמש עבירות – והחזרה שלו למשחק הפסידה למכבי את המשחק. בלעדיו, דווקא מכבי הלא נוצצת בראשות ג'ימי קלארק רצה יפה וצמצמה עד נקודה.
ווקר מזכיר יותר ויותר את מכבי של אנדרו גאודלוק – כוכב גדול ששאב אליו את כל הכדורים, סיפק סטטיסטיקה אישית מרשימה, אבל שיחק במנותק מהשטף הקבוצתי ולא הוביל את מכבי לכדורסל מנצח או הישגים. איך אותה עונה נגמרה? כולנו זוכרים. ואלו שלא – עדיף שלא להזכיר להם.
רכז הוא לא
וזה לא נגמר שם. לקבוצה הזאת עדיין חסר סנטר אמיתי. אני אהיה מופתע מאוד אם קליפורד אומורי, שהתחיל לשחק כדורסל רק לפני חמש שנים ומעולם לא שיחק כדורסל מקצועני, יזכה לדקת משחק אחת לפני שיושאל לאחת מנמושות ליגת העל. גם בעמדת הרכז המצב לא טוב יותר: ג'ף דאוטין ג'וניור, שאמור להיות המנוע, נראה לא באירוע והוא אולי הרבה דברים, אבל רכז הוא לא.
נכון, צריך סבלנות לאור העובדה שהקבוצה מורכבת משחקנים שהכדורסל האירופי זר להם, אבל מכבי תל אביב מעולם לא הייתה קבוצה של "תהליכים". לאוהדים שלה אולי כבר אין ציפיות גבוהות, אבל אין להם גם סבלנות לעוד עונת נפל שתסתיים לפני חנוכה – בטח לא כשהם רואים מה נבנה בצד השני של הכביש.
הג’וב הכי קשה באירופה
ובתוך כל זה, יש גם את קלאודיו קולדובלה, האיש שאמון על בניית הקבוצה והשבתה לימיה הגדולים, כפי שהוא עצמו בחר להציג את מטרת העל שלו. פגשתי אותו כמה פעמים מאז שנחת בתל אביב. אדם נעים, "דיוויד בלאטי" שכזה, שנראה שהגיע לא רק לעבוד אלא גם להשתקע פה ולספוג את התרבות.
הוא כבר הספיק לאכול ב־206, אוהב את החומוס, מבין היטב את הפוליטיקה המקומית. אבל אם להיות כנה, לא ניכר שהוא יודע לאן נחת – לג’וב הכי קשה באירופה, בתקופה הכי קשה שידע המועדון. אבל גם אם הוא מבין, השאלה היא אם הוא הפנים באמת את גודל המשימה. כי לאוהדים אולי אין ציפיות, אבל אף אחד מהם לא ישכח שהעונה התחילה עם שני תארים שאבדו ליריבה המרה ביותר (ובהצלחה להפועל ירושלים נגד הפועל תל אביב בגמר גביע ווינר). מישהו צריך להסביר לו שמכבי היא לא מועדון שב־DNA שלו יש את המילים "תהליך", "סבלנות" או "אנדרדוג". גם אחרי כל השנים החשוכות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו