כשהאנטישמיות גלויה מתמיד - זה הזמן לדחוף את נבחרת ישראל בכל מקום בעולם

דקות ספורות לאחרהניצחון ההיסטורי על צרפת, כשאחרוני השחקנים שלנבחרת ישראלעוזבים את הפרקט, נעמדו ביציע מאות האוהדים שהגיעו כל הדרך מהארץ - ושרו את ההמנון הלאומי: צמרמורת. אין מילה אחרת לתאר את התחושה הזו.

המקומיים ביזו את ״התקווה״ פעמיים בתוך פחות מ-24 שעות. לכן אל ההישג הספורטיבי האדיר הצטרף ניצחון נוסף, חשוב לא פחות - הניצחון על הפולנים שהפכו לפתע לאוהדים שרופים של נבחרת צרפת (או יותר נכון - לשונאי ישראל). אמנם הדרך להישג ביורובאסקט הנוכחי עוד ארוכה, אבל את התחושה הזאת, את הזיכרון הזה, כבר אי אפשר יהיה לקחת.

אל תחמיצו: הדיווחים, הניתוחים והסיפורים - הכל מחכה לכם עכשיו בעמוד הספורט של "ישראל היום" - לחצו כאן

החוויה בקטוביץ עבור אוהד הכדורסל הממוצע היא יוצאת דופן. האולם נהדר, האווירה מחשמלת והכדורסל לא מאכזב. האוהדים שהגיעו מסלובניה ומאיסלנד מוסיפים נופך בינלאומי אמיתי. אבל עבורנו, לשאת את ״הישראליות״ בחו״ל בימים כאלה, בטורניר שבו מתמודדות מולך חמש מדינות שלא מחבבות אותנו (בלשון המעטה), זוהי חבילה כבדה מאוד. המבטים חשדניים, המאבטחים דרוכים, והתחושה הכללית היא שאתה בתוך בועה שעלולה להתפוצץ בכל רגע.

והבועה אכן התפוצצה - אך למזלנו זה קרה על הפרקט. את אותה חבילה שסוחבים האוהדים נושאים גם השחקנים. התחושה היא שהם מתמודדים בכל משחק לא רק מול הקבוצה היריבה, אלא מול כל אירופה (שלא לומר מול כל העולם). וכשזה קרה, עם נוכחות שיא של מאות ישראלים ביציע, כל אותן תחושות שצוינו קודם פתאום נשכחו. למשך קצת יותר משעתיים, האולם שלפני פחות מיממה גרם לנו להתכווץ בכיסאות מרוב שריקות בוז - הפך לאזור בטוח. שלא לומר למגרש הביתי.

בואו נודה באמת: אנחנו יודעים לא פעם ללבות את האיבה כלפינו בחו״ל (ראו ערך: אוהדי מכבי חיפה). אבל בתור מי שהיה לא מעט פעמים במגרשים וביעדים עמוסים ב״ישראלים מכוערים״, זה לא המקרה הפעם. ״אל תקללו אותם, הם סתם מתעצבנים״, אמר לידי אחד האוהדים במשחק נגד פולין. אבל לבריון שישב מתחתי מתחילת המשחק, גם קריאות עידוד שגרתיות כמו ״אל אל ישראל״ הפריעו. הוא המשיך לאיים ולנזוף בכל ישראלי שהעז לחגוג סל, והכל, כך הורגש, בגיבוי של 11 אלף אוהדים ביציע.

זה היה משחק שבו נחשף מה שבאמת בער מתחת לפני השטח: זה לא סתם תסכול ספורטיבי, אלא אנטישמיות גולמית. הם ימשיכו לשנוא אותנו, גם אחרי שהמלחמה תסתיים (אולי הם יחזרו להסתיר את זה). אבל אנחנו, כל עוד פיב״א ואופ״א נשארות בצד הנכון של ההיסטוריה, צריכים להגיע לכל אולם ואצטדיון באירופה, בכמויות. לשיר את ההמנון, להניף את הדגל, ולהבהיר לכולם שהניסיון למחוק אותנו שוב לא יצליח. גם אם יזרקו אותנו מהמפעלים הבינלאומיים.

ואחרי כל הדברים האלה, אחרי שהתמסרתי לגמרי אל התדמית היהודית ובכיתי על הגורל המר של העם השנוא הזה, אני אנסה להוסיף עוד כמה מילים שאולי יתנו שמץ של תקווה (יש מילה כזאת, בדקתי). כשיצאנו מכופפים בשיירה כחול-לבן אחרי ההפסד לנבחרת פולין, בתוך ההמולה העוינת, המבטים המנוכרים, אחרי שהצעיף נתלש ממני באלימות, תפס אותי אוהד אחד, פולני אחד, בן אדם. הסתכל לי בעיניים, חיבק אותי ואמר לי באנגלית שבורה "good game”.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות