כיאה לעורך דין, אני אתחיל בגילוי נאות. הח"מ, כותב טור זה, הינו פראייר. למה פראייר? כי איך עוד הייתם קוראים לאדם שהעניק למשפחות החזקות ביותר במשק הישראלי הלוואה ללא ריבית, ומשלם עשרות אלפי שקלים על המנוי היקר ביותר באירופה רק כדי לצפות במשחקים משמימים של אהבת נעוריו נגד הפועל עפולה?
ככה חונכנו אוהדי מכבי תל אביב, בדיוק כמילות השיר שבו פותחת המקהלה המזמרת ביציעי יד אליהו בתחילת כל משחק עם הטיפ-אוף: "הכל בשביל מכבי, לעולם לא תצעדי לבד". ובכן, את הסיסמא הזו, שהפכה לאתוס ולהמנון בקרב הקהל הצהוב, לקחו בעלי הבית של מכבי תל אביב כמה צעדים קדימה, למה שהפך לניצול ציני של קהל האוהדים של מפעל חייהם.
ביום רביעי האחרון פרסמה מכבי תל אביב את מתווה המנויים שלה לעונת המשחקים 2025/26. כיאה למתווים של מכבי עוד מתקופת הקורונה דרך מלחמת הקיום שמתנהלת פה מחודש אוקטובר 2023, כדי להבין משהו מהמתווה הזה צריך להצטייד בעורך דין, רואה חשבון ומתמטיקאי.
השורה התחתונה של המתווה החדש היא שאין חדש תחת השמש. למרות המחאה והדרישות של ארגון הגייט (שהגיעה באיחור של שנתיים, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם) מקבלי ההחלטות במכבי ממשיכים בשלהם. גם העונה כמו בשנתיים האחרונות, אוהדי מכבי שירצו להמשיך ולהביע את תמיכתם בקבוצה בפתח שנה שלישית ללא משחקי יורוליג בארץ, לאחר עונת השפל הגדולה ביותר בתולדות המועדון בגזרה האירופית, ייאלצו להמשיך לצאת עם אותה תחושה שמלווה אותם בשנתיים האחרונות. התחושה שגונבים ומנצלים אותם. שלא סומכים עליהם. כך בחרה הנהלת מכבי, בשנה השלישית ברציפות, להציג מתווה מנויים במסגרתו משחק נגד ריאל מדריד שווה ערך למשחק נגד עירוני נס ציונה.
"הלחם והחמאה" הוא מונח שמתקשר לרוב אוהדי הספורט בישראל למכבי תל אביב – "הקבוצה של המדינה". שמעון מזרחי בעצמו השתמש במונח הזה לפני חמש שנים במסיבת עיתונאים חגיגית לפתיחת העונה, כשהוא מתייחס לכך שהליגה וגביע המדינה הם הלחם והחמאה של מכבי, משמע הבסיס והמובן מאליו.
תגידו לי אתם, האם נראה לכם הגיוני שלחם וחמאה, שבד"כ מוגשים במסעדות "על חשבון הבית" כמנת פתיחה שאפילו לא מופיעה בתפריט בזמן שמחכים לדרינקים ולמנה העיקרית, יעלו כמו סטייק וואגיו שתזמינו במנה העיקרית?
במשך שנים, כשזה היה לה נוח, מכבי מיתגה את היורוליג כסטייק וואגיו איכותי ויוקרתי, שעליו שווה לשלם את המחיר היקר באירופה. במקביל אותה מכבי היא זו שהרגילה אותנו לכך שהליגה המקומית היא בסיסית, לא מעניינת ושולית, עד כדי כך שכרטיסים אליה מחולקים על ידי מכבי בחינם באופן קבוע, ובקופות נמכרים כרטיסים במחיר של 50 שקלים, הכל כדי למלא את ההיכל שבימים כתיקונם בד"כ שומם במשחקי הליגה.
וכך לפתע, בהגיעך לאותה מסעדה אתה נדרש לשלם על הלחם והחמאה מחיר מופרז. והסטייק? כדי ליהנות ממנו, אתה מחויב לשלם על הלחם והחמאה. מתי תיהנה מאותו סטייק? אם בכלל ובאיזה מחיר? רק למכבי הפתרונות. במקרה הטוב הוא יעלה כמו הלחם והחמאה (כפי שבחרו במכבי להבהיר לפתע כמה ימים לאחר פרסום המתווה, כמעין התקפלות ראשונה וירידה מהעץ), כשנדמה שבפועל ללא התקוממות של עשרות אוהדים ברשתות, היינו מגלים שכל הצ'ייסרים שחשבנו שהם פינוק מהברמן התווספו לנו לחשבון.
זה עבד בשיטת מצליח, וכאשר מקבלי ההחלטות במכבי ראו שזה עבד מעולה במשך השנתיים האחרונות, הם אמרו לעצמם "למה לא שוב?". או כמו שגורם בכיר במערכת ענה בטוויטר כשנשאל על תמהיל התמחור במנוי: "התמהיל זהה לתמהיל שלפיו עשו מנוי כ-9,000 אוהדים לפני שנה".
המשמעות של מקום וכיסא משלך ביד אליהו היא תחושה של בית - כמו הכיסא בבית הכנסת בו אתה מתפלל מהבר מצווה או בית הקפה השכונתי שבו המלצרית יודעת את הזמנתך הקבועה. כמי שנאלץ להיפרד מביתו האמיתי לחודשים הקרובים בשל פגיעת טיל איראני (וד"ש לשכן איטודיס שתודות לג'ארד הארפר ניצל מהטראומה ויצא לחופשת הקיץ ביוון מוקדם מהצפוי), עת אני כותב את שורות אלו ממעוני הזמני במלון בעיר הטובה בעולם, אני מבין שהחרדה מלאבד בית נוסף בקיץ אחד היא קשה מנשוא אך קרובה מתמיד.
דווקא בימים אלה, כשלמילה "בית" יש משמעות הרבה מעבר לארבעה קירות וגג, מתחדדת ההבנה שהכיסא ביד אליהו הוא הרבה יותר מכיסא פלסטיק, הוא בית לכל דבר - מקום ליד אנשים שהפכו למשפחתך הגרעינית בימי חמישי, כאלו שאני מקלל איתם (ולפעמים אותם), מחבק ומנשק במשך כל כך הרבה שנים, גם אם אני בקושי יודע את שמם הפרטי.
והנה הסוד המלוכלך: הנהלת מכבי מודעת לחרדה הזו האוחזת במרבית מאוהדיה ומנצלת אותה בציניות מופגנת. הפחד לאבד את המקום שהשגת לאחר שנים של רשימות המתנה הוא הקלף החזק ביותר בפוקר המניפולטיבי שמכבי משחקת עם אוהדיה.
אך לצד כך, מערכת יחסים הבנויה על פחד היא כזו שאין לה סיכוי להצליח ולהימשך בטווח הרחוק. הצלקות שהותירו באוהדי הקבוצה מקבלי ההחלטות בשנים האחרונות, אף אם יגלידו יישארו שם לנצח כאות קין.
מאז שפורסם המתווה, עשרות רבות של אוהדי מכבי פנו אלי. חלקם הארי התפכחו ופתחו את העיניים. מנויים ותיקים של עשרות שנים קיבלו החלטה שהם מפסיקים להיות פראיירים. בעוד עדיין קיים קומץ של מתלבטים, המגמה היא ברורה - הרוב המוחלט בחרו להפסיק להיות פרות חליבה. בחרו להגיד "עד כאן" - גם במחיר אובדן המושב המיתולוגי ביד אליהו.
לבעלי הקבוצה יש עכשיו שתי אפשרויות: להביט במראה ולהבין שהם עומדים על סף תהום היסטורית, או להמשיך בשיטת "העקרב והצפרדע" עד שיטבעו יחד עם האוהדים. האם הם רוצים להיכנס לפנתיאון של מכבי כאלה שהחזירו את הקבוצה לימים של 3-4 אלף מנויים? או גרוע מכך - כקברנים שגרמו למנוע האנושי והכלכלי של הקבוצה, להחליט פשוט לכבות את המתג?
הבחירה בידיהם. השעון מתקתק. והפעם, האוהדים כבר לא מפחדים לעצור את שירת "הכל בשביל מכבי" ולהגיד "המלך הוא עירום". האם גם מקבלי ההחלטות במכבי תל אביב יבינו שהימים בהם פראיירים לא היו מתים, אלא היו לובשים צהוב-כחול ושרים "הכל בשביל מכבי" עומדים להסתיים? One can only hope.
הכותב הינו אוהד מכבי תל אביב וחבר הפודקאסט "מכביבול".
